עוד ינובון בשיבה

בתהליך אותו אני מציעה נתבונן על הבית ועל חפציו כזירת ההתמודדות המרכזית שלנו. מתוך כך נשאל – באיזה בית אנחנו רוצים לחיות בשנים הבאות. האם החפצים שצברנו משמחים או מכבידים עלינו. האם נרצה להעניק מהחפצים שלנו לילדינו, לחברות ולחברים בעודנו בחיים וכך אף נוכל לשמוח איתם בהנאת הירושה החומרית והרוחנית, בעודנו בחיים, או לנהל איתם את שיחת "אחרי מות", שיחה ממנה רבים מאיתנו רוצים לברוח. האם נשאיר לילדינו "שולחן נקי", ונכריע בעצמנו, מתוך מחשבה וכוונה, את ההכרעות הנוגעות לחפצים שלנו, למסמכים שלנו?! אולי יש דברים שקשים מידי לבחירה ולהכרעה ואותם כן נשאיר להתמודדות אחרים? כך או כך, אנחנו שותפים לשיחה במרכזה המוות נוכח במעגל החיים של כולנו, גם אם הוא לא בהכרח השלב המיידי אליו אנחנו מכוונים. הזיקנה שמה לפתחנו מגוון פרידות, ניתן מקום לכולן מתוך כנות ואהבת החיים שיש לנו כאן ועכשיו.

מה נרוויח מתהליך כזה?  את העוצמה שבמבט המפוכח על החיים ועל המוות, את השמחה בחיים שעברנו על הטוב ועל הרע, את הוכרת התודה של הקרובים אלינו על המעשה הנדיב שלנו וכן, גם את נחת הרוח והרגיעה שעשינו בכל זה סדר.

"הארעיות היא פגישה ופרידה", כותבת פמה צ'ודרון בספרה כשהדברים מתפרקים, "היא התאהבות והתרחקות מאהבה. הארעיות היא מתוקה-מרירה, כמו לקנות חולצה חדשה וכעבור שנים למצוא אותה כחלק משמיכת טלאים."