אוי פמיניזמוס אתה מעייף אותי

אני לא היחידה, נכון? כמה מאיתנו כמהות לרגע של שקט, רגיעה, אולי נכונות להכחיש את המצב, הכחשה מיטיבה כזאת שמאפשרת לחיות חיים שלווים יותר. בחיי, פמיניזם זה עסק מעייף. מהרגע בו את עושה את ההחלטה, מהרגע בו את מניחה את משקפי הפמיניזם על העיניים, מהרגע בו הערפול מתבהר לכדי מציאות ברורה, נוקבת, כזאת שחושפת יחסי כוחות, מנגנונים, אינטרסים, מועדונים, מהרגע הזה אי אפשר ללכת לאחור. אבל מה אני מדברת על ללכת לאחור, תנו לי דקה כזאת בה אני יכולה להסיר את המשקפיים, לשים אותם בצד, שיעלו קצת אבק פשוט ונטול פרספקטיבה. ראבאק, כמה אפשר? וגם הזמינות התקשורתית הזאת, כל אינפורמציה עוברת בשניה, כל אימה מתורגמת לכותרת, לרוב צהובה ופורנוגרפית. אני רוצה לנוח. מספיק.

אבל הי, רגע, חכי שניה. השבוע היה שבוע מיוחד. "זמן נשים". פאר והדר. כל כך הרבה קרה. רק תעשו לי טובה, תהיו איתי כאן בסיכום השבוע הנוכחי. נעבור את הכרוניקה הזאת ביחד ונשים את השבוע הזה מאחורינו. כלומר, עד השבוע הבא.

מתחילה את השבוע מחמישי שעבר. הפרקליטות עומדת לחתום על הסדר טיעון עם אבנר טווק אשר הואשם בחודש נובמבר האחרון ברצח אשתו נאוה חן ז"ל אולם כעת, במסגרת הסדר הטיעון, יואשם בהריגה בלבד בגלל קשיים ראייתיים. משפחתה של נאוה חן הפגינה השבוע נגד עסקת הטיעון. קצת פרטים מתוך כתב האישום? בבקשה:  על פי כתב האישום, בחודש ספטמבר הודיעה נאוה חן לבן זוגה אבנר טווק כי ברצונה לסיים את הקשר. בתגובה טווק הטריד אותה באופנים שונים, בפייסבוק, בסמסים ואף כתב לה "אם לא תהיי שלי, לא תהיי של אף אחד אחר". במשטרה מתועדות שלוש תלונות של חן על טווק בגין ההטרדות. עוד לפי כתב האישום, לא רק שטווק פנה למכר שלו כחודש לפני הרצח וביקש ממנו את עזרתו בהשגת אקדח, אף אמר טווק לאחד ממכריו שהוא "יזיין את נאווה". בסופו של דבר הגיע לביתה ודקר אותה עד שמתה. הפרקליטות טוענת כי אינה יכולה להוכיח כוונת תחילה. מקסים.

משם נמשיך לאירועי טרום יום הזכרון. הרב אליהו החליט שלא להגיע לטקס יום הזכרון בעירו, צפת, משום שבטקס תהיה ש-י-ר-ת  נ-ש-י-ם. הגדיל ועשה הרב אליהו ופנה לאנשי ציבור חרדים בבקשה שלא יגיעו לטקס אף הם. נו, נו, נהיה בלגן, ניסו להגיע לפשרה שמסתבר שלא צלחה והרב אליהו כן עזב את הטקס. ומשם גבירותיי ורבותיי, בקו אוירי דרומי אל נתיבות שם, מסתבר, נשים לא שרות בטקסי הזכרון. תנועת ישראל חופשית יצאה בקמפיין שכולו מופת של טעם טוב שלשונו: " הדרת שירת נשים ונערות צריך למגר, גם במחיר פגיעה ברגשות משפחות שכולות" . נכון שכה יפה לדרג פגיעה ברגשות? אני מציעה לנצל הזדמנות זאת ולהתחיל ליצור רשימה של רגשות לאומיים. נגיד, מתוך 100% עוצמה של רגשות, כמה אחוז זה פגיעה במשפחות שכולות אל מול ניצולי שואה, אל מול נשים והדרתן וכו'. נגיע כל כך רחוק ככה, אני לא יכולה לחכות. אבל שניה לפני, מותר לדעת מתי שירת נשים הפכה להיות איזשהו יהרג ובל יעבור. מתי הפך כל העסק הזה לעייסק ומה היה הטריגר? האם היה זה שביל הבריחה של ריטה בתחרות קדם האירוויזיון בשנת 1986? תחרות קדם אירוייזיון היא אכן אירוע ממלכתי ולאומי מדרגה ראשונה אבל יכול להיות שנסחפנו קצת? מה קרה בכל אותם טקסי יום הזכרון ואירועים ממלכתיים בכלל בשנות השישים, השבעים, השמונים, התשעים. מתי זה קרה ש-ש-י-ר-ת נ-ש-י-ם הפכה להיות מה שהפכה ואיך אנחנו מחזירות את שד הפסקול הזה בחזרה לתיבת הנגינה?! רק שתדעו, הרב ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון וזוכה פרס ישראל הנוכחי בתחום ספרות תורנית ישב משך טקס חלוקת פרס ישראל, בו היתה, ש-י-ר-ת נ-ש-י-ם, ולא קם באמצע, כן כן. מה אני אגיד, כנראה לא דוס מספיק. ולסיום יום הזכרון, פרקליטות מחוז ירושלים הגישה כתב אישום נגד אילן שמואל, נהגו (לשעבר) של ראש הממשלה, בגין חשד לביצוע עשרות עבירות של אינוס ומעשים מגונים בקטינות. 

יאללה, יום העצמאות. בבית שמש מפגינות פעילות "מפסיקות לשתוק. עכשיו תורכם" מול המופע של אייל גולן ומצליחות לעשות לא מעט רעש. טקס הדלקת המשואות נערך בסימן "זמן נשים- הישגים ואתגרים" בהשתתפות נשים מרשימות כעדינה בר שלום, מרים זוהר, כרמלה מנשה ואחרות וטובות. ואצלינו, גבירותיי ורבותיי לא רק אומרות גם עושות. הנה, אפרופו "הישגים ואתגרים" ,כה יפה שבערב חגיגי זה מאתגרים את שמירה אימבר, אחת המנחות של הטקס,  בשכר הנמוך באלפי שקלים מהשכר של אריה אורגד, המנחה השני של הטקס. "לתפארת" מפורש. אגב, במקביל לטקס זה הציע ארגון חדו"ש טקס משואות אלטרנטיבי.

זוכרות, אנחנו יום רביעי. אפשר קצת להתענג- תשע נשים ניגשו לבחינות ההסמכה של הרבנות הראשית לתפקיד משגיחות כשרות. זאת בעקבות המאבק המוצלח של תנועת אמונה שהגישה בג"צ בנושא. סחה. רגע, שלא יתחיל להיות לכן כאן נוח, שמעתן את הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, כי תיק החקירה נגד סילבן שלום ייסגר והבדיקה לא תימשך, נכון? התיק נסגר מחמת התיישנותו. כאן אולי המקום להזכיר כי נשים נוספות אשר נפגעו משלום, לכאורה, החליטו שלא להגיש תלונה רשמית נגדו וכי סרבו בעצם למסור עדות במשטרה. מוזר לאללה, לא? היינו חושבות כי נשים שנפגעו על ידי אחד מחברי הכנסת המקושרים ביותר, הון שלטון עיתון סטייל, יעשו זאת בנפש חפצה ללא חשש כלל… הנה מה שכתב רביב דרוקר בנושא עת נחשפה הפרשה. היום, חמישי, תתקיים הפגנה מחוץ לביתו של סילבן שלום.

ולא הזכרתי את הראיון של מרים שלר, מנהלת מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב אצל "אורלי וגיא", הבוקר. נחשו מה? לא היה קל, כך שמעתי. אני מחכה ללינק, אם אתן מוצאות לפני מוזמנות להדביק כאן בתגובות.

ברוכה אלוקינו, מחר שבת. אפשר להירגע. שבת פרשת בהר. וכבר נאמר "כי ימוך אחיך", אמרה הדרשנית "ואחותך, על אחת כמה וכמה". על כן, חברים וחברות יקרים, ימים אלה, ימי ספירת העומר, ימים קשים הם, השאירו לפמיניסטיות קעריות עם קצת רוגע ונחת רוח, מה אכפת לכם?

מודעות פרסומת

למה אני צועדת?

*אזהרת טריגר*

 

 

אני לא בטוחה מתי הפעם הראשונה שבה חוויתי אלימות מינית. שפע של דוגמאות, בסך הכל אין מה להתלונן ברוכה אלוקינו, היקום שומר אותנו עירניות.  גם מילים אלימות, גם הטרדות, גם תקיפות, גם ניסיונות. אשה בת 40, החוויות רשומות בגופה ובנפשה.

ואם אשאל אתכן מה אתן זוכרות, תדעו מה לומר?

בארכיב הביוגרפי שלי יש אוסף של מקרים, אירועים, סצינות, קטעי מילים, מבטים חומדים, משפטים פוצעים וסתם גועל נפש מרוכז שאת שומעת כשאת הולכת ברחוב. רבות מאיתנו חוות את האימה בבית, במשפחה, בילדות. אצלי יש אינספור מקרים של מרחב ציבורי מזוהם. נגיד, הפעם ההיא שכבר כתבתי עליה כאן. חזרתי מפעולה בבני עקיבא ושני נערים רכבו על אופניים, התקרבו אלי, ואחד מהם צבט לי חזק בחזה ומיד ברחו משם, צוחקים. מה זה צוחקים, מתגלגלים. ואני מסתובבת וצורחת עליהם כשהם כבר רחוקים מדי.

או נגיד, הפעם ההיא שנמלטתי מרכבו של נהג שהבהיר לי שהוא עומד לקחת אותי לחניון של דיזיניגוף סנטר ולעשות מה שבא לו. אחרי ההלם והאלם שתקפו אותי, תוך שאנחנו עומדים ברמזור ליד בית אריאלה, הצלחתי ללחוץ על כסא המפלט העצבי שלי, פתחתי את הדלת וקרסתי למדרכה של שאול המלך, ממררת בבכי. זה היה לפני המון שנים אבל זוכרת את זה היטב.

או הנה, ממש בשבוע שעבר, אני מוצאת עצמי נוסעת במכונית ולפתע עולה מול עיני מורה/מרצה בלימודי התאטרון, מבוגר ממני בעשרים וחמש-שלושים שנה אולי, שחיזר אחרי, נגע בי בקטנה כזה, בעיקר רייר לי באוזן. זאת לא צריכה להיות תקיפה שהפיזיות שלה אלימה. לעיתים מספיקה הבחילה הזאת שעולה כשמשהו לא בסדר קורה. כשמורה, מבוגר ממך, במוסד אקדמי, שאמור לתת לך ציון, מזמין אותך לקפה ולא כדי לדבר על ברכט אלא על "כמה זה מיוחד שאת בחורה צעירה, דתיה, יפה, וכמה הוא ישמח להיפגש שוב".

אבל הי, רגע, אפרופו דתיה, נזכרתי! הגעתי למקום בו שירתתי את השירות הצבאי שלי- שמורת הטבע נאות קדומים. אני נמצאת שם יומיים וחצי כדי לשמוע מאחד המדריכים (שהעיפו משם אחרי זמן מה לא בגלל שהוא הטריד אותי, הוא כנראה היה דרעק של מדריך ובן אדם מגעיל באופן כללי) : "עם שפתיים כאלה, איך את יכולה להמשיך ולהיות דתיה". ראוי לציין כי משום תמימותי הדוסית, רק כעבור זמן הבנתי לעומק למה הוא התכוון. נו, ועל המדריך האחר כבר סיפרתי.

וכל ההערות הקטנות ברחוב, כשאת הולכת , רצה, רוכבת על אופניים, עומדת ברמזור, מסתובבת באוניברסיטה, יוצאת עם בחור. בסופו של דבר בא לך לעמוד באמצע הרחוב ולצרוח, שיסתמו ת'פה. ככה, פשוט, שיסתמו את הפה. בסופו של דבר את בתחושה שכשאת יוצאת לרחוב את יוצאת, לעיתים, לשדה קרב. זאת מציאות בלתי נסבלת, חונקת, מקוממת, מעוררת  גועל והרבה כעס.

אנחנו לא באמת שוכחות ולכן אנחנו לא באמת "נזכרות אחרי 20 שנה". האירועים רשומים אצל כל אחת מאיתנו. כשהם יכולים לצאת, כשאנחנו מפנות מקום בנפש ובתודעה הם יוצאים. ולפעמים זה קורה בעקבות טריגר מסויים והזכרון הטראומטי מתפרץ החוצה ומתחילה העבודה הקשה של ארגון הזכרון, של הניסיון ליצור ממנו סיפור שאפשר יהיה לספר אותו.

היומיום הציבורי הוא טריגר אחד גדול. גילוי עריות, פגיעות מיניות בסביבה הקרובה, בבתי ספר, במקומות העבודה. תקשורת שחושפת ויוצרת טראומות נוספות. מכבסות מילים כמו- פרשיות מין, נערות ונערים, חבר מביא חבר, יחסי מין, הטרדות, מין בהסכמה. בפועל אנחנו מדברות על ילדות נאנסות, על תקיפות מיניות קשות, על גברים שקונים בכסף את ילדותן ונערותן של בנות 13. ואפשר לשרטט קו ישיר אל פרסומות המבזות נשים, מחפיצות אותן, מעצבות  ומארגנות דימויי פורנו לחבילת צפיה של עשרים שניות מזוקקות. ועוד קו אל אבות ואמהות שגם הם צורכים את הדימויים האלה ומשם, רסיסי קוים אל הילדות והילדים שלנו, נערות ונערים שאנחנו חוששות וחוששים לדבר איתם על מיניות כמו שהיא באמת יכולה להיות.

אני לא רוצה להיזהר. אני לא רוצה להצר את צעדי. אני לא רוצה לתבנת את מיניותי ונשיותי (טוב, בסדר, אני דתיה, על מי אני עובדת, מיניותי מתובנתת ממילא יותר מהחילונית הממוצעת) אני לא רוצה לחנך את בנותיי לצמצום שמא זה יקרה גם להן.

אני רוצה חברה, תרבות, שפה, חינוך שמפסיקים לעצום עיניים ומפסיקים לסתום לי את הפה.

אני רוצה עוד ועוד גברים שנמאס להם מהתפקידים שהפטריארכיה שמחלקת פה בקופונים לכולנו.

אני רוצה שנפסיק לשתוק, אני רוצה שנפגעות תקיפה מינית לא יהיו לבד.

אני רוצה הרבה דברים, לעזאזל, צריכה לעשות עם זה משהו.

ביום שישי, יעני, מחר, 4 באפריל, נתכנס בכיכר צרפת, היא כיכר פריס, בשעה 11:00. משם נצעד דרך רחוב קרן היסוד עד למתחם התחנה הראשונה שם יתקיים יריד 1202 של מרכז הסיוע בירושלים. מרכז שפועל כבר שלושים שנה בתחום הסיוע, החינוך והשינוי הבחרתי ומשרת את תושבות ותושבי ירושלים והסביבה, על המגוון האנושי שקיים כאן.

צעדת מפסיקות לשתוק, הצטרפו אלינו.

חפשו את ראשת האולפנה

רוב הנערות הדתיות מתחנכות בבתי ספר תיכון לבנות. אם אלו האולפנות, האולפניות או התיכונים הדתיים, את מיטב שנות העשרה שלה תבלה הנערה הדתיה הממוצעת בחברת בנות גילה. את בני גילה היא עשויה לפגוש בתנועת הנוער (אם אין זאת תנועת נוער נפרדת), בבית כנסת (אם היא הולכת) או בשכונה (אם היא לא חיה ביישוב דתי בו בני גילה בוודאי נמצאים בפנימיה מחוץ ליישוב). ובכן, עושה רושם כי בגילאים הללו נערות מבלות עם נערות ונערים עם נערים. אבל, רגע, הפוסט הזה דוקא לא יעסוק הפעם בסוגיית החינוך הנפרד או המעורב כי אם בסוגיית זהות הניהול החינוכי. כלומר, מי עומד בראש כל אותם מוסדות חינוך לבנות ברחבי הארץ? נקודת הפתיחה שלי היא בעבר הרחוק, עשרים וחמש שנה לאחור. אני התחנכתי בתיכון דתי לבנות שנוהל על ידי גבר. מנהל שאינו רב. לצידו כיהן רב בית ספר. אולפנות ואולפניות נוספות באיזור המרכז נוהלו כולם על ידי רבנים. במוסדות החינוך השונים ישנן הגדרות תפקיד שונות: מנכ"ל, ראש/ת המוסד, מנהל/ת חינוכית, מנהל/ת אדמניסטרטיבית. הבחירה בכותרות השונות נשענת על פי המיתוג החינוכי-דתי שהמוסד רוצה לעצמו. ראש אולפנה נשמע אחרת ממנהל, נכון? רפרפתי על שמות ונתוני עשרות ישיבות תיכוניות ברחבי הארץ. סקירה מהירה  של כל המוסדות מעלה נתון אחיד –  אין אף ישיבה תיכונית או תיכון דתי לבנים שבראשם עומדת אשה.

הופה, אני חשה תדהמה בקהל. הפתעתי אתכן לגמרי, לא כן?!

בעצם, למה? למה זה ברור שגבר יכול לעמוד בראש מוסד חינוכי לבנות דתיות ולא ברור שאשה יכולה לעמוד בראש מוסד חינוכי לבנים דתיים?! אמת, יש כמה תיכונים דתיים מעורבים שנשים עומדות בראשם אבל לא בראש תיכונים לבנים או ישיבות תיכוניות. מאידך, ברוב האולפנות, האולפניות והתיכונים הדתיים לבנות נמצא גברים בראש המוסד וכך זה כבר שנים. מובן מאליו. אני מבקשת לסמן כמה בעיות העולות ממציאות ניהולית כזו:

1. סוגיית הייצוג הפשוט- נשות חינוך דתיות אינן זוכות לייצוג בשדרת ההנהלה בהתאם לשיעור נוכחותן באוכלוסיה ובוודאי נוכח שיעור מספרן בתוך מערכת החינוך הדתית.

2 . המודל לחיקוי- האם נערה צעירה שמתחילה לגבש עמדותיה אודות אורחות העולם, מתחילה לדמיין את עולמה הבוגר, מתחילה לעצב את חלומותיה העתידיים, צריכה לראות מול עיניה כמודל לחיקוי דמות גברית, רבנית או דוקא דמות נשית מנהיגותית שאיתה תוכל להזדהות ?

3. אינטימיות וצניעות- האם ראש מוסד דומיננטי, כריזמטי, יודע לשים את הגבול בשיחות אינטימיות שיכולות להיווצר בינו לבין תלמידותיו? האם בכלל ראוי שיהיה מקום לשיחות כאלה? במוסדות בהם יש עיסוק בסוגיית צניעות המראה החיצוני (ניחוש פראי, במרבית המוסדות) האם ראש האולפנה גם שותף לאכיפת כללי הלבוש? האם צנוע שראש אולפנה יעיר על צניעות הבגד, אורך השרוול, עומק השסע?

4. הדבר הזה שאין לו שם- ספסנישט, ביידיש. יעני, לא ראוי. לא מתאים. משהו מרגיש לא טוב, לא בסדר. תיכון של מאות בנות ובראש הפירמידה- גבר.

אספתי 90 מוסדות חינוך לבנות. (הסקירה נערכה באמצעות הצלבה של מספר אתרי אינטרנט כדי לסנן אינפורמציה לא מעודכנת וכן מבדיקה בקרב בוגרות טריות ממוסדות חינוך אלו ) מתוך 90 המוסדות שבדקתי, 52 מהם מנוהלים על ידי גברים, 28 מנוהלים על ידי נשים, 10 בניהול משותף של אשה וגבר. ובאחוזים לבוגרות הריאלית שבנינו: כ- 58% ממוסדות הלימוד התיכוניים לבנות מנוהלים על על ידי גברים, 31% ידי נשים,  ו11% בניהול משותף. (בקטיגוריית הניהול המשותף אפשר למצוא מוסדות בהם ראש האולפנה הוא רב והמנהלת היא אשה, בחלקם יש זהות מבחינת הטייטל הניהולי בין הגבר והאשה ובשניים מהם ראש האולפנה היא אשה) 

מעניין היה לי לגלות כי ברשת אמי"ת, מתוך 17 תיכונים, אולפניות ומדרשות, 10 מהם מנוהלים על ידי נשים ועוד שני מוסדות בניהול משותף של אשה-גבר. רשת אמי"ת היא אף כמעט היחידה להשתמש בתואר "ראש אולפנה" עבור אשה. (ראשת האולפנה נועה הכהן שעומדת בראש אולפנת אמי"ת אוריה בבאר שבע. ראשת אולפנה נוספת היא הרבנית אורלי וייצמן שעומדת בראש אולפנת צביה בכוכב יעקב). באתר של הרשת מופיעה פסקה בנושא מעמד האשה ביהדות:

 כרשת המחנכת על יסודות התורה והאמונה, תוך פתיחות והתמודדות עם החיים והעולם הסובב, מקפידה רשת אמי"ת להיות קשובה להלכי הרוח ולתמורות המתחוללות בחברה הכללית. המפגש עם ערכי התרבות הכללית נעשה מתוך מטרה לקיים דיאלוג פורה עם התמורות החיוביות המתרחשות בחברה, לצד הקפדה על שמירת ערכי תורה ומצוותיה.  אחד התחומים, שבהם מתנהל דיאלוג זה, הוא התמורות המתרחשות במעמדן של הנשים בבית ובחברה. אנו רואים בחיוב תהליכים של קידום זכויות הנשים ופתיחת אפשרויות מגוונות להתפתחותן האישית והציבורית הן בחברה הכללית והן בחברה הדתית. אנו מוצאים לכך שורשים קדומים בתורת ישראל ובהלכה היהודית. לצידם של תהליכים אלה קיימות גם תפיסות מוטעות שיש בהן ערעור יסודותיו של מוסד המשפחה המסורתי וטשטוש ההבחנה ההלכתית והטבעית שבין המינים. גם בנושא זה עלינו ללמוד לבור את הבר מן התבן.  אחד ממוקדי השינוי  מתרחש בסוגיית המצוינות האקדמית של נשים ובתחום לימוד תורה לנשים. בשנים האחרונות קמות עשרות מדרשות לבנות, לפני השירות ואחריו, ונפתחים  בתי-מדרש לנשים, המכשירים טוענות רבניות, יועצות הלכה, מחנכות ומנהיגות. מלבד ערכם וחשיבותם להעצמתה האישית של כל בת ובת בלימוד ובמעשה, משפיעים מוסדות חינוך והכשרה אלה, עם השתלבות הנשים במסגרות אקדמאיות, גם על שילובן ושותפותן של נשים בהנהגת הציבור, בהובלת החינוך ובהשמעת קולן ועמדתן בסוגיות שונות שעל סדר היום – ובמיוחד בעניינים שיש בהם נגיעה ורגישות מיוחדת לנשים. 

סה"כ יפה, לא? אמנם יש כאן התייחסות ל"תפיסות מוטעות " אך לא מדובר כאן באחד החשודים המיידיים הירושלמים כתיכון פלך או מדרשיית הרטמן לבנות שמעיזים לציין את המילה ההיא שמתחילה בפ' באתר שלהם…  איני חושבת שאשה בתפקיד ניהולי צריכה להיות מנת חלקם של מוסדות פמיניסטים בלבד. הנה, ברשת צביה, מתוך שמונה עשר מוסדות, ששה מנוהלים בידי נשים (ואנחנו יודעות, העובדה כי בראש מוסד עומדת אשה, אינה הופכת את המוסד לפמיניסטי ואינה אומרת דבר על השקפותיה הפמיניסטיות או השמרניות של אותה אשה). במהלך הכתיבה, שוחחתי עם איש חינוך, רב שעומד בראש אחת מן האולפנות השמרניות. שאלתי אותו האם יש סיכוי שיום אחד תעמוד בראש ישיבה תיכונית, אשה. כפי שניתן להניח התשובה היתה לא אך לא מסיבת סוגיית הלמדנות או שיעור הקומה ההלכתי והמנהיגותי אלא מטעמי צניעות. לטעמו, לא ראוי שאשה תעמוד בראש מוסד לנערים צעירים בשיא גיל ההתבגרות על כל החבילה ההורמונלית-מינית-צניעותית שכרוכה בעסק. כששאלתי איך זה עובד במוסדות לבנות ומדוע כן ראוי שגבר יעמוד בראש אולפנה, ענה לי הרב כי אצל בנות זה אחרת. "אחרת"- לנו אין ליבידו, הורמונים, יצרים, תשוקות, התלהבויות. אז אצלנו זה אחרת. לא, איני מקבלת את התפיסה המהותנית הזאת כתירוץ מספק. אם אצל בנים זה אחרת, משמע אצל גברים זה אחרת. אם כך, איך אפשר להכשיר גבר שעומד בראש מוסד חינוכי לבנות? אי אפשר. אלא אם כן מיד בתום ההתבגרות המינית הרשמית (מתי זה בכלל?) הליבידו נגמר ואין סיבה לחשש. חברות וחברים, בואו נפסיק לקבל בטבעיות כל מיני תפיסות מהותניות שהפועל היוצא שלהם הוא לרוב הדרה. אם השיקול הצניעותי הוא העומד בראש הענין הרי בהתאמה יש להפסיק העסקת גברים בתפקידי ניהול של אולפנות ותיכונים לבנות. אם השיקול הוא גדלות בתורה, למדנות וחכמת ההלכה הרי כבר התברכנו בעשור האחרון בלא מעט נשים תלמידות חכמות שיכולות לשמש כראשות אולפנה ותוך עשור תהיה כאן כבר כמות מסיבית של נשים עם ידע הלכתי מרשים, אהבת התורה וחזון חינוכי. עושה רושם כי אנחנו נשארות עם השורה התחתונה הידועה – הקושי לפתוח את השורות, הקושי וחוסר הרצון לוותר על פריבילגיות. קשה לערער על המועדון הפתוח לחברים רשומים מראש. ואנחנו, לרוב, לא חברות מועדון. השאלה היא אם להתעקש על הכניסה למועדון הזה או להמציא מועדון חדש לגמרי. בחלק מהקהילות בארץ כבר פועלות אלטרנטיבות.

יומן אימפקט. חלק שני.

בחמשת השבועות האחרונים השתתפתי בקורס הגנה עצמית בשיטת אימפקט. כאן סיפרתי מה זה אימפקט ואיך עבר עלי השיעור הראשון. בכתיבה על החוויות מהאימפקט אני מתארת גם סיטואציות לא פשוטות מול ה"תוקף", על כן אני מבקשת להזהיר מראש כאן לפני שאתן ממשיכות וממשיכים בקריאה.

השיעורים התקדמו ומשבוע לשבוע רכשתי עוד כלים שיעזרו לי במקרה שאעמוד בפני תקיפה מינית או הטרדה מינית. לא מעט טכניקות שנקראות "היפוך", קרי, את שוכבת על הגב או על הבטן במצב של לכאורה שנת לילה ומישהו בא ותוקף אותך. אלה רגעים קשים למדי בשבילי וכל סיטואציה כזאת מגשימה בקצת את הסיוט ממנו אני פוחדת. באיזשהו רגע, באיזו הזדמנות שאהיה לבד, מתישהו בחיים, יתנפל עלי מישהו במיטתי שלי. ומה הדבר הראשון שאני לומדת בקורס – להיות מסוגלת לנשום, לקחת את הזמן ולתכנן את הצעדים הבאים שלי. יש כל כך הרבה עוצמה ברגע הזה שנקודת הפתיחה שלו היא נמוכה ביותר ומזוויעה למדי. את ישנה, מישהו גוהר מעלייך, מתנשם, אומר לך במילים מלוכלכות מה הוא יעשה לך עוד שניה ואת לוקחת את הזמן, שניות ספורות, לנשום, לתת למלל הארסי שלו לחלוף מעלייך תוך שאת בודקת היטב מהיכן את יכולה להגיב. ומסתבר שיש לו מעט דרכים להיחלץ מהמצב הזה, לפחות בצורה ראשונית ולהשיב מלחמה. את יכולה לצאת משם גם כשאת שוכבת על הגב, על הבטן, על הצד. גם כשהוא אוחז אותך חזק. את יכולה לצאת משם, לארגן את הגוף שלך ולהתכונן לבעיטה כשאת שוכבת. ומסתבר כי כשהגוף שלך במצב מאוזן ואת נשענת על האמות שלך, היכולת לבעוט בצורה חזקה וכואבת עולה לעין ערוך על היכולת לעשות את זה כשאת עומדת. כי כשאת עומדת את פחות יציבה והוא יכול להפילך די בקלות וכשאת שוכבת, את ממילא למטה… אחת הטכניקות המרשימות ביותר שאת לומדת שם היא הירידה לקרקע. את הולכת בחלל התרגול, התוקף הולך מולך ומתחיל לאיים, מתקרב יותר מידי, לא מרפה, וכשאת מבינה שהוא לא הולך ואת אינך יכולה ללכת (כל הקרבות יוצאים מנקודת הנחה שאין לך יכולת לברוח כי אם את יכולה לברוח, ברחי) את יורדת לקרקע ומתמקמת בפוזיציה לקראת בעיטה צידית. הפעמים הראשונות שאת צריכה לרדת לקרקע כמעט בלתי נסבלות. את חשה שהירידה לקרקע היא כניעה, כי את מסמנת כאילו את חלשה והגוף מסרב לשתף פעולה וכאילו מגבה את הראש ומחשבה- אני לא יכולה לרדת לקרקע, זה מפחיד אותי. ואז, בתרגול הנוסף, את לומדת להסתכל אחרת על התנועה הזאת. את מבינה שזאת החלטה שלך, את מבינה שאת בעמדת יתרון כי את יודעת מה לעשות ואת ממצבת את עצמך בדרך הכי מאוזנת וחזקה שלך. את על הקרקע, רגלך התחתונה כפופה והעליונה כפופה מעליה. כך, רגלך בפלקס ואת מחכה שהוא יתקרב כדי להכות במפשעה או בראש תוך שאת צועקת, "לא!". בתרגולים הבאים הגוף כבר פחות נבוך, פחות מבולבל, מבין יותר שהירידה לקרקע היא העליונות שלו. וגם את מרגישה יותר בטוחה, יותר בעלת יכולת. את יכולה ללמוד להגן על עצמך ולסמן את הגבולות שלך בצורה ברורה.

ככל שהתרגולים מתקדמים כך התוקפים מעיזים להיות יותר דוחים, יותר מגעילים, יותר בוטים. את שומעת דברים שאת עלולה לשמוע ברחוב ממישהו זר, במקום העבודה מקולגה שלך או ממישהו יותר קרוב אלייך, גם בבית. וכמה קשה להתמודד עם תקיפה מבית, על ידי מישהו קרוב. אנחנו מתרגלות מצבים שדומים למצבים שנתקלנו בהם או שאנחנו עלולות להיתקל בהם. המשימה הראשונה היא לסמן את הגבולות. התוקף מתחיל להתקרב ואת חשה שמשהו לא בסדר, הבהירי את המצב בקול. סמני את הטריטוריה שלך ושמרי עליה ועלייך. למדי לומר לא. אני לא רוצה. לך מפה. אני לא מעוניינת. באם הוא מסרב להבין את אמירת הלא שלך, הכיני את עצמך להתמודדות פיזית מולו. מישהי מהקבוצה מתרגלת סיטואציה כזאת ולי עולה לראש בחור שיצאתי איתו פעם- זהירות-אזעקת "מלח הארץ". בחור ט-ו-ב, בשירות הבטחון, משכיל, נאה (הדרך לגיהינום רצופה נתונים טובים של גברים שאת יוצאת איתם). יצאנו כמה פעמים. היה נחמד. ובאחד המפגשים ישבנו באוטו שלו ופטפטנו. אוירה אינטימית ונעימה. ללא אזהרה מוקדמת הוא רוכן לעברי ומנשק אותי בחוזקה. מה זה מנשק, הוא כמעט חנק אותי עם הפה שלו. ניסיתי להרחיק אותו מעלי, ניסיתי להגיד לו שיעוף ממני ללא הצלחה. רק אחרי דקה ארוכה של נשיקה הוא הרפה, התרחק והסתכל עלי משועשע. הוא חשב שזה סקסי. אם זה היה קורה לי היום, אחרי הקורס, היו לי יותר כלים לנטרל את התקיפה הזאת. אידיוט.

כן, הקורס הזה מעלה זכרונות מהעבר הקרוב והרחוק, דייטים שנגמרו ברע, תקיפות מיניות בידי זרים, הטרדות ברחוב, ידידים שפגעו בך וגם כל המקומות בחייך שנאבקת להעמיד קו אדום שלא תמיד כובד בידי הצד השני. אבל גם מחשבות על האירועים שבהם הצלחת לעמוד על הצרכים שלך ולהבהיר אותם בצורה ברורה, גם המקומות שעצרת, שהשתקת שזיהית את הסכנה ונטרלת אותה. גם המקומות שברחת בזמן. גם המקומות שהצלחתי לברוח.

מולנו עומדים התוקפים. לבושים בחליפת מגן וקסדת ענק ששומרת עליהם ומאפשרת לך להילחם באמת. מתנשמים, מתנשפים, מריירים, צועקים, מלכלכים, שורקים, מעירים הערות, מתבדחים, לועגים. מגוון רחב של תגובות והתנהגויות שלא מעטות מאיתנו פוגשות ביומיום. שני התוקפים, (במפגשים הרביעי-חמישי מצטרף אליהם תוקף נוסף) עושים את עבודתם נאמנה. הם מעוררים בחילה, פחד, גועל, כעס. ואנחנו לומדות להגיב עם כל הרגשות שמתעוררים בנו ומתוך הרגשות. בשונה מהניתוק או הקיפאון שהגוף והתודעה חווים בשעת תקיפה מינית כאן מילת המפתח היא חיבור, עירנות, הכרה במצב, נשימה, נוכחות, קול. מאה אחוז מכל מה שיש לי. אני מרגישה חייבת הרבה לשלושת התוקפים של אימפקט שהמסירות שלהם, הרצינות, המקצועיות, יחד עם הפרגון והרגישות שלהם, גרמו לי להתרגשות רבה ולהכרה ההולכת ומתחדדת עם השנים כמה משמעותי שיתוף הפעולה ההדוק בין נשים ולגברים במאבק באלימות מינית.

המפגש החמישי הוא שיעור הסיכום ואנחנו יכולות להזמין תומכים ותומכות שישבו בשורת קהל וישמשו תמיכה נוספת לשורת חברות הקבוצה. שורת חברות הקבוצה היא השורה של כל המשתתפות שעומדות עם הפנים אלייך כשאת מתמודדת בקרב מול התוקף שלך. הן צועקות איתך "לא!", ממריצות אותך לפעולה, צועקות לך לא לוותר, להכות, להכאיב, לשמור על עצמך. השורה הזאת הולכת איתי בראש בשבועות האחרונים ואני בטוחה שהיא תמשיך להדהד בראשי בשנים שעוד יבואו. במפגש האחרון אנחנו מתמודדות בשני קרבות שהשני שבהם הוא הקרב בו הכל מותר. יכול לתקוף אותך תוקף אחד או שניים או שלושה. מהרצפה, בהליכה קדימה או מאחור. הם גסי רוח, הם בוטים ונוראיים כמו שלא היו עד עכשיו. אני עומדת שם מול אחד מהם, הוא מתקרב, מגרבץ, מתנשם, הוא נוהם לעברי. אני עומדת מאוד בטוחה במקום שלי, לא זזה. מרימה את שתי ידי מול פני ואומרת לו בקול רגוע, יציב, בוטח, מבהיר שאינו משתמע לשתי פנים :" לך. לך מפה. אל תתקרב אלי. א-ל תתקרב אלי". הוא מגחך, מצביע עלי, צוחק. מתקרב אלי. אני ממשיכה להזהיר אותו שלא יתקרב. זה לא עוזר. הוא מסרב להקשיב לי. אני יורדת אל הקרקע, מכוונת את רגלי העליונה לכוונו. ואז הוא פורץ קדימה, אני בועטת באשכים, הוא נופל, אני מתקרבת אליו תוך שאני מגוננת על עצמי עם רגלי הימנית הכפופה, בועטת בראש, שוב באשכים. הוא מנסה לתפוס את רגל ימין ומצליח, אני בועטת ברגל שמאל ותוך כדי משחררת את ימין ואז בועטת שוב ושוב. הוא מתהפך, מתגלגל, מתעשת ומתקרב. אני בועטת בראשו והוא מתהפך על גבו ואז בבעיטת גרזן ישרה מלמעלה למטה אני בועטת בצווארו ואז במרכז הפנים שלו. הקרב נגמר. אני קמה נרגשת, שורת חברות הקבוצה מעודדות ומוחאות כפים. הלב דופק. אני הולכת אל השורה לעודד את המשתתפת הבאה. הלב ממשיך לדפוק חזק. אני מרגישה את הגב הזקוף שלי, את השרירים, את הקול.

אחרי שתי דקות אני מבינה שאני מותשת. לגמרי. אני רוצה לקרוס לרצפה אבל נשארת עומדת בשורת חברות הקבוצה. יש שם עכשיו מישהי שנלחמת עם התוקף שלה. אולי עם כל התוקפים שבעולם.

הקרבות נגמרים. התומכים והתומכות מבחוץ הולכים הביתה. סבב סיכום.

שורת הסיכום שלי- לא אפריז אם אומר כי חווית הלימוד באימפקט היא אחת החוויות החזקות בחיי ואני ממליצה המלצה חמה לנשים ולנערות בקרבתי ללכת וללמוד איך לסייע לעצמן להרגיש בטוחות יותר, לזהות מצבים מסוכנים, להגן על עצמן. הצוות מקצועי, רגיש, מרשים ומלומד וזאת הזדמנות להודות למדריכות ולתוקפים על ההוראה המעצימה והתומכת. הקורס לא קל מבחינה רגשית בעיקר לאילו מאיתנו שעברו חוויות כאלו בעבר. באימפקט יש גם קורסים מיוחדים בעלי קצב שונה, מבנה שונה, מלווים באשת טיפול ומיועדים לנשים שהטראומה מהתקיפה שעברו דומיננטית בחיי היום היום שלהן ורוצות ללמוד את השיטה.

כנסו לאתר של אל הלב, יש להן קורסים במקומות שונים בארץ.

הקב"ה ישלם שכרםן.

לסוגיית עדות כבושה ומבחן האדם הסביר- הערות על הכרעת הדין במשפט יונתן היילו

יונתן היילו הורשע ברצח האנס שלו, ירון איילין, ונגזרו עליו 20 שנות מאסר שכן מעשיו לא עמדו במבחן "האדם הסביר". האם בית המשפט שמע, באמת, את עדותו? האם לקח בחשבון את הטראומה? האם הבינו השופטים כי נפשו נרצחה שוב ושוב כאשר נאנס פעמיים?

בית המשפט המחוזי בלוד גזר השבוע 20 שנות מאסר על יונתן היילו, בן 24 שהורשע ברצח ירון איילין בנתניה ב-2010. היילו טען כי נאנס פעמיים על ידי איילין ופעל מתך הגנה עצמית. הנרצח הספיק עד מותו לעמוד לדין בגין אונס קטינה, עבירות רכוש, סחיטה ותקיפת שוטרים. היילו מתואר בהכרעת הדין כמי שניהל אורח חיים נורמטיבי, ללא עבר פלילי. בניכוי מוצאו האתיופי, שכונת מגוריו והרקע המשפחתי שלו והאלימות המינית שספג, הוא יכול היה להיות "בן טובים" של ממש. אה, בני טובים זה מסיפור אחר.

היילו, שהודה ברצח, ישב שנתיים בכלא עד שהשופטת עדנה ארבל קבעה בעת הערעור לעליון כי יש לשחררו למעצר בית ולבחון היטב את טענת ההגנה העצמית. בספטמבר האחרון דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההגנה העצמית וקבע כי בעת שהשניים נפגשו באקראי בשעות הלילה, ניצל היילו הלום האלכוהול את ההזדמנות שאיילין הסתובב לרגע, חנק אותו ואז וידא הריגתו באמצעות השלכת אבן על ראשו מספר פעמים. עוד אמרו שופטי בית המשפט כי למרות שהם מקבלים את העובדה שהיילו פחד מהמנוח בעקבות מעשי הסדום, קרי מעשי האונס והסחיטה, וקבעו כי היה נתון במצב של מצוקה נפשית עקב ההתעללות – למרות כל זה הנאשם הבין היטב את מעשיו. בעת שפסקו את אשמתו בספטמבר כתבו השופטים כי היילו החליט לרצוח את איילין, התכונן למעשה תוך כדי המעשה עצמו וביצע אותו ללא התגרות. בכך הוכיחה התביעה את שלושת היסודות המצטברים לדרישת כוונת התחילה בעבירת הרצח: הכנה, החלטה להמית והעדר קנטור.

מיד לאחר שקראתי את הכרעת הדין, חזרתי לספרה המופתי של ג'ודית לואיס הרמן, "טראומה והחלמה". וכך היא כותבת: "הטראומה הנפשית היא אסונו של חסר האונים. בזמן התרחשותה הנפגע עומד חסר ישע לנוכח כוח חזק ממנו. כאשר כוח זה הוא כוח טבע, אנחנו מדברים על אסונות. כאשר הוא כוחו של בן אדם אחר, אנחנו מדברים על מעשי זוועה".

לאור הבנת עומקה של טראומה נפשית בעקבות פגיעה מינית, אני מבקשת להעיר שתי הערות על הכרעת בית המשפט.

האחת, נושא העדות הכבושה, שמופיע כמה פעמים בהכרעת הדין. עדות כבושה היא עדות שהעד "כבש" בלבו וגילה אותה רק בשלב מאוחר יותר. בית המשפט העליון קבע כי ערכה של עדות כבושה מועט וקיים חשש למהימנותה. אבל כל מי שעוסקת בתחום האלימות המינית מבחינה פסיכולוגית, חינוכית או מחקרית יודעת כי עדות כבושה היא סממן מובהק לטראומה מינית. יותר מכך, שרטטו בפני כבישת עדות לאורך שנים ואשרטט לכםן את הפגיעה המינית שהתרחשה. בית משפט כבית משפט מחפש את העדות הסדורה, הקוהרנטית, המהימנה, בעוד שפגיעה מינית, באופן אינהרנטי לפעולתה על נפש הנפגע/ת, משבשת את הקוהורנטיות, יוצרת קיטועים ברצף הזמן, ומעל הכל אולי, מבקשת את הסתרתה, דחייתה, הכחשתה.

בהתאם לכך וכיוצא מכך כבישת העדות היא כמעט הדבר המתבקש. תחת הסדר של העדות המאורגנת היטב, האמינה והמהימנה, מציעה העדות של נפגע/ת תקיפה מינית סדר שונה של דברים – ראשית ישנה הפגיעה המינית, הדיסוציאציה, הניתוק אולי מחיקת האירוע. עוד יבואו בהמשך הפלאשבקים, רסיסי זכרונות, סיוטים שיגיעו מעת לעת, אורחים בלתי-רצויים. זה היה או לא היה? היה כך או אחרת? מתי כל אלו מצטרפים לנרטיב אחד אותו אפשר לשטוח בפני משהו – חבר, חוקר, שופט? לעתים מיד, לרוב יחלפו שנים עד שכל שברי התמונות יתאחדו למראה אחת שלמה. על כן השאלה "למה התלוננת רק עכשיו?" שגויה מיסודה. התלוננתי רק עכשיו כי קודם לא ידעתי מה קרה לי, לא האמנתי לעצמי, לא יכולתי לספר את הסיפור. לא העזתי, כי איך אפשר להציג תמונת פאזל שלמה כאשר חלקי הסיפור והנפש מסרבים לגעת אילו באילו?

הנה עוד דוגמה לדרך שבה הכרעת בית המשפט מחייבת עמדה אובייקטיבית אשר אינה מבינה או לוקחת בחשבון את הטראומה והשלכותיה: "בענייננו, על אף שניתן להבין שהנאשם חש פחד במפגשו עם המנוח, עמדו בפניו מספר דרכים להתמודד עם הסיטואציה אליה נקלע ותחושתו הסובייקטיבית כי 'אין מוצא' אינה עומדת במבחן האדם הסביר. בפני הנאשם עמדו מס' אפשרויות להתמודד עם התעמרות המנוח בו, שהעיקרית שבהן היא פניה לרשויות ויש להניח ולצפות כי האדם הסביר היה בוחר בה. מעשה ההתגרות, הכולל את הדרישה הכספית, האיום, הפניית הגב, לא היה כה קשה שהאדם הסבירהיה עלול להגיב כפי שהגיב הנאשם. אף אם אניח לטובת הנאשם שהתלוו לכך הערות בעלות גוון מיני, וכי באותה סיטואציה ראה לנגד עיניו את הפגיעה המינית של המנוח בו, אין בכך כדי לקבוע כי מדובר במעשה התגרות בדרגה קשה ובעוצמה כזו עד כי יש להסיק שרוב האנשים היו מתקשים לא להגיב בדרך הקטלנית שבה פעל הנאשם".

בית המשפט כבר קיבל את גרסתו של יונתן היילו כי ירון איילין פגע בו מינית. אם כן, כיצד קשור מבחן ה"אדם הסביר" לענין זה? הרי אירוע תקיפה מינית מוציא את האדם מתחום האירוע הסביר אלי עולם הגיהנום הבלתי-סביר ועל כן דורש מאיתנו קריטריון אחר להגדרת הסביר. אני לא מבקשת להציע מעשה רצח כפתרון אפשרי, אני מבקשת לעורר את ההבנה והתפיסה כי טראומה נפשית בעקבות אלימות מינית היא היא כמעשה רצח של ממש, אולם במקום לעבור לעולם הבא אתה ממשיך להסתובב בעולם בני האדם כשבעצם כל מערכות הקיום שלך – היכולת לתפקד, להרגיש שליטה, לקשור קשרים, למצוא משמעות – כל זה מתמוטט אולם אתה עדיין בשר ודם, איש, אשה, אדם שפעם חי חיים סבירים; ומה לגבי מידת סבירותו של העתיד? זאת אין לדעת.

אני רוצה להציע נרטיב מעט אחר למעשה הרצח. אני רוצה שנביט אחרת על יונתן היילו שנפשו נרצחה שוב ושוב כאשר נאנס ועוד פעם נאנס חודשים לפני אותו האירוע. הפגישה הלילית עם איילין היתה כנראה סף התהום. היילו חשש, ידע כי האונס השלישי מחכה לו במרחק דקות מספר. הוא יודע כי הפעם השלישית היא רק עניין של זמן. איך הוא יודע? האיש הסביר או האשה הסבירה שעברו תקיפה מינית חוזרת על ידי אותו התוקף יודעים. היילו לא יכול היה לעמוד בפני רצח נפשו בשלישית והשכים להרוג את איילין.

בסצינה האחרונה של "תלמה ולואיז", כאשר השתיים נמצאות במכונית של לואיז על סף הגרנד קניון, השוטר, בגילומו של הארווי קייטל, צועק למפקד שלו: "כמה פעמים האשה הזאת עוד צריכה להידפק". השוטר מתכוון ללואיז, שירתה למוות בגבר שאנס את תלמה אל מול עיניה.

אז אני שואלת, כמה פעמים יונתן היילו צריך להידפק.

אני מקוה שיונתן היילו יקבל תמיכה ציבורית, מקוה שארגוני הנשים יוכלו להילחם גם בשבילו. ומעל הכל אני מקוה שיוגש ערעור לבית המשפט ושבית המשפט ישקול מחדש את עונשו של היילו, שנרצח פעמיים בטרם רצח בעצמו

מאמר שכתבתי לאתר העוקץ כהרחבה לדברים שאמרתי ב"ועדה המסדרת" במסגרת תוכניתה של קרן נויבך "סדר יום".

לקריאת המאמר באתר העוקץ

יומן אימפקט. חלק ראשון.

חמש דקות לפני עשר בבוקר, שמתי פעמי לבית אל הלב שם הייתי אמורה להתחיל בקורס אימפקט. חמש דקות של הליכה ואני תוהה מה יהיה גזר דינו של הרב מוטי אלון. שנה? חצי שנה בפנים? מתאפקת לא לשלוף את הסלולר באמצע ההליכה ולהתעדכן בחדשות, מפחד חלקלקותם של רחובות ירושלים. עכשיו,  אחרי הלבן הלבן הזה שהציף את העיר, עשה דאווין, והשאיר מאחוריו בתה אפורה וכעורה של מה שהיה היה, עכשיו צריכה להיזהר במיוחד. הגעתי, התיישבתי, התעדכנתי: "אני בעבודות שירות כבר 40 שנה, ואני אשמח לעשות עבודות שירות עד 120". על שפתו ותפיסת העצמי היהירה של אלון כתבתי כאן. שוב חשבתי איזה רגע גדול זה היה יכול להיות אם הרב אלון היה עומד ובמקום הפלפול הרגיל היה מתנצל. בשקט, בצניעות. חטאתי, עוויתי, פשעתי. אז חשבתי והלכתי לחלוץ נעליים ולהתארגן למפגש הראשון של האימפקט.

אימפקט היא שיטת הגנה עצמית שנוסדה בארה"ב לפני למעלה מ-30 ונוצרה במיוחד עבור נשים ונערות מתוך הבנת הכלים העומדים לרשותן של נשים בהתמודדויותיהן  עם תקיפה אפשרית. עד עכשיו, מלבד פלרטוט קצר עם קרב מגע, נמנעתי מלימוד של שיטות להגנה עצמית. המחשבה כי משהו שאני אעשה עשוי להשפיע על הסיכוי שלי לעבור תקיפה מינית היה מאיים ביותר. הקו הדק הזה בין האחריות שלי לבין האשמה עצמית היה משורטט בראשי ברפיון רב מידי. הפחד לנקוט בעמדה שעלולה להתפרש כאילו, בדרך כלשהיא, אני מאשימה מישהי במה שקרה לה, להאשים את עצמי על מה שקרה לי. כל כך בקלות המנגנון פועל, המפלצת הכעורה הזאת ששוכנת בלוך נס של הנפש שלי, כמו נפשות נשיות אחרות, ורק מחכה לאיזה תייר שיעמוד עם העדשה שלו וישרוק לה, come out come out wherever you are. הייתי נחמדה מידי? חייכנית מידי? לא ברורה? משתמעת לשתי פנים? מזמינה? זמינה?מבלבלת? מעוניינת? לא חד משמעית? האם כשהלכתי ברחוב סימנתי משהו? האם פלרטטתי פלרטוט אחד רחוק מידי? באיזה אופן שיתפתי פעולה עם מנגנון ההשתקה שהפעלתי אני כלפי עצמי, הווליום שקורס לתוך עצמו ומשאיר אותי אחר כך עם הדהוד בלתי ניתן לפענוח. מה היה שם לעזאזל? אבל, ההזדמנות היתה שם. ארגון אל הלב מאפשר לפעילות פמיניסטיות לקבל את הקורס הזה במחיר מסובסד וזאת היתה הקריאה שלי פנימה. תירוץ עלוב אך טריגרי דיו כדי להניע אותי לפעולה. הגעתי.

מאוד רציניות שם באימפקט: מדריכה ראשית, מדריכה נוספת, מדריכה בהתלמדות ושני גברים בתפקיד התוקפים. "אם אתן צריכות לבחור בין המדריך הנחמד שיושב ושותה קפה לבין התוקף, בבקשה תבחרו בתוקף", אמר המדריך הותיק, "כי ברגע שאתן מתרגלות את התגובה שלכן אתן לא צריכות לרחם, אתן צריכות לכסח. בבקשה, אני רוצה להיות התוקף, אתן צריכות לאפשר את זה". ככה, בערך. לאחר דיבור של שעה על מהות הקורס, כללים וחימום נגשנו לחומר הלימוד. מ-כ-ו-ת. על פניו אני יכולה להגיד שאני גם רוצה ללכת מכות. כשהייתי ילדה הלכתי מכות, כיאה לטום בוי שהייתי, ותמיד חטפתי חזרה. חזק יותר. ובגיל מסויים כמובן שנאלצתי להפסיק משום התנהגות שאינה הולמת את הסביבה ובית הספר כי נערות טובות בני עקיבא שמחפשות חבר ל-א יכולות ללכת מכות. הפסקתי ללכת מכות אבל חבר לא היה לי כי גם לא הייתי טובה בזה. לא הייתי טובה במשחק הזה, לא הבנתי באמת את הכללים. במובן מסויים מזל שגדלתי בסביבה דתית, מזל שלמדתי בביה"ס נפרד שאמנם יצר תסכול בכך שלא מצאתי לעצמי מספיק בנות שהיו דומות לי אבל ה"בנים" וכל מה שנדרש ממך כשאת מסביב להן- לפנות את מקומך, להפסיק להיות מצחיקה, לפלרטט, לצחוק מבדיחות לא מצחיקות של בנים רק בגלל שהם בנים ואת מתה שמישהו ישים לב אלייך, כל זה נשאר רלוונטי לשעות בני עקיבא. ביומיום הבית ספרי הייתי פטורה מזה. אז גם באתי למקום שיאפשר לי ללכת מכות ולמצוא את ההנאה בזה. אבל בעיקר, באתי למצוא את העוצמה שבגוף שלי, באתי לחזק את היכולת שלי להגיד לא, באתי ללמוד איך להגן על עצמי במקרה ואותקף, באתי לשכלל את השפה שלי בתור אמא לבנות, בתור מנחת סדנאות, בתור מישהי שאלימות מינית מדירה שינה מעיניה, בתור פמיניסטית, בתור האשה שאני, בתור אחת שזוכרת כל הערה אלימה, כל הטרדה, כל נגיעה בניגוד לרצונה כי אי אפשר לשכוח. לא רוצה. ובאימפקט את הולכת מכות. במסגרת השיעור את מתרגלת עוד ועוד סיטואציות סבירות בהן אשה יכולה למצוא עצמה עומדת מול גבר, מוכר או זר, וחייה בסכנה. אל מצבי הסכנה את מגיבה על פי הטכניקה שאימפקט מציעה. ה"תוקף", מדריך לבוש בחליפה וקסדה מהחלל החיצון שאמורה להגן עליו ולאפשר לך להגיב בצורה החזקה ביותר שאת יכולה. זיהוי החללים הפנויים בגופו בהם את יכולה לתקוף בחזרה תוך שאת צועקת, לא! לא! מכה באף, לא, מכה באשכים, לא, מכה בראש, לא. ריקוד אימפקט הן קוראות לזה. ראש, אשכים, ראש, אשכים. ואת עומדת שם ונותנת מכל הלב. את חייבת. את הרי היית שם פעם. אולי הצלחת לברוח, אולי לא אבל את יודעת טוב מאוד מה זה לעמוד מול מישהו ולדעת שאת חייבת להגיד לא. הקרב הראשון- התוקף תופס את פרק היד שלך ואת אמורה להכניע אותו באמצעות מכה עם פרק כף היד אל האף (צועקת, לא!), ירך אל האשכים (צועקת, לא!) ושוב אל האף (לא!) עד שיקרוס. תורי מגיע לעמוד שם ולחכות שהוא יתפוס לי את היד, ואני מגלה שאני מבועתת. ואז, היד שלו תופסת את היד שלי, הרגע הזה כל כך ממשי והוא בסך הכל תרגום וגלגול של כל הפעמים שעמדתי שם אי פעם בחיים, ולא משנה איך הגבתי אם הגבתי, כל הפעמים האלו בחיים שנדרשה ממני תגובה. קרב ראשון, הלב דופק, אני מכה פעמיים בראש, הוא לא נופל, תיפול כבר יא זבל, תיפול כבר. אחרי שהפלתי את התוקף-מדריך ועמדתי בצד נזכרתי בפעם הראשונה שעברתי תקיפה. חטיבת ביניים, אני בדרך הביתה לפנות ערב, כבר חשוך, אני חמש דקות מהבית. סביבה מוכרת, לא מקום מבודד, אמצע הרחוב. אני הולכת ושני נערים רוכבים על אופניים והם לקראתי. הם נעים ברכיבה לצדדים כך שאחד מימיני ואחד משמאלי ואז מושטים ידיים אל החזה הצעיר שלי, וצובטים לי חזק בציצי. חזק, אני זוכרת שזה ממש כאב לי. אני זוכרת גם שעמדתי שם מבולבלת לגמרי, מופתעת נורא, והם ממשיכים לרכוב והם צוחקים. זוכרת את הצחוק הצווחני שלהם ואז אני מסתובבת וצורחת עליהם, משהו, אולי בני זונות אפילו, אולי נערת חטיבת הביניים ישורון פתח תקוה, אשר מחונכת לתורה, מצוות וגמילות חסדים, אולי זאתי הצליחה ברגע של מצוקה להוציא ממנה קול אחר.

כך המשכנו משך עוד שלוש שעות, ארבעה תרגולים, ארבעה קרבות. תפיסת יד מהצד, תקיפת הגוף מאחור תוך חיבוק לופת ידיים, תקיפה בעת שכיבה ותרגיל האחרון- התוקף לופת אותך מאחור תוך כדי עמידה ומפיל את שניכם לקרקע תוך כדי הלפיתה. לכי תשתחררי מזה. מסתבר שהאגן הנשי ומטה הם החלקים החזקים בגוף האשה. והרגליים, איזה כוח יש להם. אז, שורש כף יד לאף, תנועת אגן לאחור שאמורה להרחיק אותו ממך ולאפשר לך להכות עם היד באשכים, הסתובבות מהירה על הקרקע ואז בעיטה עם הרגל אל הראש ושוב אל האשכים. לא. יש לך זמן בין מכה למכה לנשום, לתרגל את המצב החדש הזה. ובין קרב לקרב את צופה בנשים אחרות, בנות עשרים ובנות חמישים ושישים. כאלו שצעקת ה"לא", גובה מהן מחיר כבד, דורשת מהן להתגבר על ים גבה גלי של חינוך מנומס, חברתי, תרבותי, נשי. נשים שמבקשות לראשונה ללוש בידיהן אגרסיות, תוקפנות, כוח. וכל אחת שמתרגלת היא את ונפשך יוצאת אל ההיא שהיית בת עשרים ואל זאת שתהיי בת 60.

הגוף כואב לי.

ובערב, בארוחה, סיפרתי לילדה הגדולה שלי איפה הייתי. היא בת חמש וחצי. הסברתי לה מה שיכולתי להסביר.

בסוף המפגש ביקשה המדריכה שנגמור את השיעור עם צעקה של "כן". להיות מסוגלות להגיד כן לעולם, לאינטראקציות חברתיות, לאנשים חדשים וישנים, לגברים.

יומן אימפקט, חלק ראשון.

על הסרט "שש פעמים"

השבוע יצא לקולנוע הסרט שש פעמים של התסריטאית רונה סגל והבמאי יונתן גורפינקל. צפיתי בסרט בהקרנת טרום בכורה במסגרת כנס של החוג למגדר בבית ברל. העובדה כי בקהל ישבו נשים, פעילות פמיניסטיות וסטודנטיות למגדר, הפכה את הצפיה לעוצמתית עוד יותר ובמובן מסויים גם סייעה לבחילה שתקפה אותי כמעט מראשית הסרט. כי הסרט הזה הוא כרוניקה של בחילה ידועה מראש. בחילה שמחלחלת עמוק והמגע שלה עם בית הבליעה מאיים להתפרץ בסצינה זו או אחרת. זה סרט של בחילה, חנק, כעס, כאב, וטריגר אחד ארוך שלא נגמר לאורך כל הצפיה בו. זה גם סרט עשוי היטב, כתוב חד, הדוק מאוד, חכם בבחירותיו הקולנועיות. שש פעמים לא מאפשר לעצמו זמן לנשימה מרגיעה. זה סרט ערום, חושף שלד וקרביים, אשר מאיר את אחורי הקלעים, את המכניקה של ההתנהלות החברתית של נערות ונערים בישראל של 2013. זה סרט שלוקח את מושגי הבחירה וההסכמה העלאק חופשיים ולש אותם בחכמה ובחוזק אל מול הקהל. זה סרט שמעניק מבט נוקב ולא מתפשר על סיפורים של ניצול מיני שקרו כאן בעשור האחרון בבתי ספר תיכון ובחטיבות ביניים ברחבי הארץ. בקצרה: גילי בת 17 עוברת ביה"ס תיכון בעירה, הרצליה. היא מנסה להתקבל חברתית בבית הספר התיכון החדש בדרך היחידה המתאפשרת לה – באמצעות סקס. הסרט מלווה את גילי שש פעמים בהם היא נפגשת עם מגוון מחבריה החדשים בבית הספר. בבתים פרטיים, ברחוב, בשכונה, בחוף הים, בג'יפים נהוגים בידי נערים בני 17. תוך שהם שולחים סמסים, מצלמים סרטונים, רואים יחד פורנו, קליפים, שותים אלכוהול, מעשנים סמים, לומדים למבחנים, גולשים בים. זה סרט שמניח כרקע להתרחשות את הרצליה עתירת הנכסים והכסף ואומר משהו לא רק על הרצליה אלא על כל האירועים הדומים שקרו בתל אביב, בירושלים, ליד בית שמש, ברמת השרון, בכל רחבי הארץ. שש פעמים בהן גילי מנוצלת על ידי נער, או שניים, או חמישה. הנערים, תלמידי התיכון, צרכני הפורנו של שנות האלפיים, שלומדים את המיניות שלהם מתוך סצינות אונס מצולמות, משתמשים בגילי אך ורק לצורך סיפוק מיידי. כי זאת חברה בה החפץ "אישה" זמין לשימוש לפי הזמנה, נגיש. זמינותה של האשה מקבלת אשרור יומיומי בפרסומות, בטלויזיה, בדיבור האלים, הבהמי, במבט המפשיט תדיר את האשה.                                                                                                              הנה דברים שאמר השבוע עופר שכטר, שחקן ומנחה טלוויזיה, בתוכנית בערוץ 10.                           שכטר מראיין את השף אביב משה :                                                                                           שכטר: מה שם המסעדה שלך? אביב: מסה! שכטר: זה על שם מספר הבנות שעשית?                        (הבמאית והפעילה הפמיניסטית אבתיסאם מראענה פנתה לנציב פניות הציבור ברשות השניה ועכשיו יש להמתין ולראות מה תהיה תגובתו לדברים הדוחים של עפר שכטר). 

אז ככה זה, בנות "עושים", וכדאי להספיק ולעשות כמה שיותר. לחרוט עוד איקס על משקוף השירותים בבית, לצבור מורשת קרב קפיטליסטית שובניסטית. גם לא צריך קונדומים, אפשר פוסטינור, כמו שאומר לגילי אחד הנערים שאונס אותה. בחברה צרכנית בה המדד הוא צבירת הרכוש, האבסה עצמית בזבל תרבותי, המראה הנכון, הג'יפ הנכון, גם האשה יכולה להיות מוצר צריכה. הגיבורה הראשית של הסרט נמצאת בין אנשים שכולם הורגלו לרצות משהו ולממש את הרצון הזה ללא דחיית סיפוקים, בזפזוז בין ההנאה הזאת להנאה הבאה. ומה גילי רוצה? היא נשאלת כמה וכמה פעמים מה היא רוצה, אם היא רוצה לשתות או לאכול או לעשן, ברגעים היחידים שלכאורה מישהו מתעניין ברצון שלה. בתשובה גילי אומרת אני לא יודעת. יכול להיות שהיא יודעת, יכול להיות שהיא לא יודעת אבל מה שעבר אלי הוא שהיא בעיקר לא יודעת שמותר לה לרצות משהו. נראה כי אף אחד לא אמר לה, בגיל קטן, כשאנחנו צריכות לשמוע את הדברים הללו, שיש לה מקום בעולם וככזאת, מותר לה לרצות דברים עבור עצמה. מותר לה לרצות לשתות קולה, לאכול שוקולד, מותר לה לרצות לקבל חיבוק, מותר לה לרצות לא לשכב עם מישהו, מותר לה להגיד לא. לאחר הצפיה בסרט ובמסגרת הכנס בבית ברל, דיברה ד"ר אורית קמיר על מושג הכבוד כפי שהוא משתקף בסרט. קמיר מדברת במחקריה על ארבעה סוגי כבודהדרת כבוד (honor), כבוד סגולי (dignity), כבוד מחיה (respect) והילת כבוד (glory). בהתייחסה לסרט, קמיר העמידה זה מול זה בעיקר את שני סוגי הכבוד הראשונים שמניתי, הדרת כבוד מול כבוד סגולי. בסרט יש עודף של הכבוד הראשון והעדר עצום של הכבוד השני וכמו בסרט, כך בחברה שלנו, מהראשון יש עודף הרסני ומהשני יש מחסור נפשע ממש.

honor, שקמיר מכנה הדרת כבוד, הוא ערך שניתן לאדם ביחס לסובבים אותו על ידי הקבוצה. בקבוצה, שכל אחד מחבריה מקבל הדרת כבוד, ישנם פרמטרים בגינם החברה קובעת כמה יקבל כל אחד מהם. נגיד, מראה חיצוני, סקסיות (הסרט עושה שימוש רב במילה "כוסית" והגיבורה מקבלת הרבה תגובות איזו כוסית היא). החברה קובעת את הפרמטר. אנחנו, החברים בחבורה המושתתת על הדרת כבוד, מקבלים את הכללים האלה מפני הפחד שאם לא נשחק את המשחק, הערך שלנו יפגע ונוותר ללא הדרת כבוד. החברה שפועלת לפי הדרת כבוד היא חברה תחרותית. ההיררכיה מאוד קשיחה, אם מישהו עולה זה אומר שמישהו ירד. יש בריתות אסטרטגיות, יש הולכים יחד ומשחקים יחד כדי שמיקומם יעלה מעלה. בחברה כזאת המטרה של כל פרט היא להגיע לטופ, כדי לצבור אותה הדרת כבוד. ההיפך של הדרת כבוד בחברה כזאת היא הבושה, לכן ההפסד כל כך צורב וכואב. זאת דינמיקה קלאסית של חברת הדרת כבוד. השחקנים בחברה כזאת הם הגברים ואילו לנשים מוקצה תפקיד חשוב- האובייקטים באמצעותם השחקנים רוכשים או מאבדים הדרת הכבוד. הטרגדיה של גילי, בשונה מהנערות האחרות ששולטות במשחק שהכבוד בורח ממנה. גילי מתחילה מנקודה נמוכה ורודפת אחר הכבוד, הכבוד בורח ממה והיא מהר מאוד הופכת מהדבר הזה עם הפוטנציאל, למשהו שיש לברוח ממנו. מרווח הזמן שיש לבנות הוא קצר. היא תתחתן ותהפוך להיות האמא של עמרי, (היפיוף שמשחק בגילי, מנצל אותה, מסרסר בה) ואז היא תצטרך לחשוש מהרגע בו יברחו ממנה בגלל הגיל המתקדם והיופי שאבד. והנערים בסרט, כמו הנערות בסרט, מפנימות את מיקומם בחברה כהדהוד למה שיוצא מפי ההורים.
מה אין בסרט הזה? אין בכלל כבוד סגולי (dignity). כבוד, ערך של אדם. אין בסרט מי שיגיד לגילי שהיא בן אדם, שיש לה ערך מוחלט והוא זהה לכל בן אדם אחר. הערך הזה הוא לא משהו שהחברה יכולה לתת או לקחת, זה טבוע באנושיות. צריך לחוש אותו, להתחבר אליו. זהו הכבוד הסגולי שהעדרו זועק מהסרט. עד כאן דבריה של ד"ר אורית קמיר.
כאמור, בסוף השבוע הקרוב שש פעמים יצא לאקרנים. אני יודעת שזה לא כיף גדול אחרי יום של עבודה לשלם יופי של כסף על כרטיסים, חניה, בייביסיטר, פופקורן (אל תקנו, במילא אי אפשר לאכול עם הסרט הזה) ולראות סרט על אלימות מינית. לראות את העיניים של גילי כשהיא שוכבת תחת משקלו של אחד מהנערים. לחזות באמא של עומרי טורקת את הדלת בחדר עבודה כדי לא לשמוע את הרעש שהילד שלה בן ה- 13 עושה ובכך טורקת את הדלת על המציאות אותה אינה רוצה לשמוע ולראות.
אני יודעת שזה קשה ואני חושבת שכל אחת מאיתנו חייבת לעצמה את הסרט הזה וכל אחד מאיתנו חייב לעצמו את הסרט הזה.
לכו לראות.

 

בעקבות "הנערות והזמר/הסרסור בקטינות/האונס"

ראשית, מתנצלת בפני עצמי ובפניכן על חוסר ההחלטיות בענין הכותרת ושימוש בכזאת שהתקשורת החליטה עבורי שהיא הכותרת. זה רק למען נדע, אתםן ואני, על מה אני מדברת. אז, על זה. אני מדברת על זה. על מה שקרה עם הזמר. ואבא שלו. או קרוב משפחה אחר. ואולי יותר מזה על מה שקרה עם הנערה. או יותר. אולי רשת של קטינות. אולי ציד. וסמים. כנראה קלים. והיה שם יחצ"ן, או סרסור או גם וגם? ובכלל של מי הסיפור, כלומר, מי הגיבור של הסיפור?

כאשר התנועה הפמיניסטית החלה לדבר על אלימות מינית, היא שברה לא רק את השתיקה סביב הנושא אלא, בעצם, הפכה אותו לנושא. בדרך, התעקשו הפמיניסטיות לשים את המקרופון דוקא בידי נפגעות תקיפה מינית. חידוש. ראשית, נהפוך את התקיפה המינית לנושא שראוי לעסוק בו פוליטית. שנית, נבין כי זאת לא רק האשה הזאת או האחרת אלא בעיה הנובעת ממערך הכוחות בין גברים לנשים ומהמבנה החברתי הקיים. שלישית, הנה, נתחיל משרטוט הרשומון דוקא מכוון הצד המושתק תדיר וניתן בידי הנפגעות את הפחם כדי שיוכלו לרשום את שאירע. פעולה זאת היתה אבן בדרך הפיכתה של האשה מסחורה, שפגיעה בה היא בעצם פגיעה בבעליה, לסובייקט בעצמה. ולסובייקט הפגיעה, באם היא מצליחה לשחזר לעצמה את סיפור הפגיעה, יש בהכרח מבט אחר. אבל, גם להקשיב צריך לדעת כיצד ואנחנו מתעקשים לפספס פעם אחר פעם. החברה, בעקביות מרשימה שממשיכה עד היום, דורשים מהנפגעות לספר את הסיפור בעיקר כפי שאנו רוצים ורוצות לשמוע אותו (או מסוגלים לשמוע אותו). קוראים לזה "אונס קלאסי". אשה-סמטה חשוכה-גבר-זר-לא מוכר. ואנחנו ממשיכים לדרוש את הנרטיב הזה עד היום, למרות שנתוני מרכזי הסיוע והמשרד לבטחון פנים מראים כי הפגיעה הקלאסית היא דוקא זאת של אשה-סביבה קרובה-גבר מוכר. ההצמדות ל"אונס קלאסי" מאפשרת לנו לארגן את תמונת האלימות המינית ומניעתה בצורה ברורה יותר. אם לא תלכי בסמטה חשוכה/לא תתלבשי בצורה חשופה/לא תדברי בצורה מזמינה/לא תשדרי מיניות פתוחה זה לא יקרה לך. אם כן, הדרישה לאונס הקלאסי היא בעצם תחינתה של החברה מחברותיה הנשים להגן עליה עצמה מהיותה של המציאות קשה, כואבת ובלתי ניתנת לארגון הרמטי ושקט. כל זה על חשבון הטראומות שנשים עוברות מידי יום ביום. לא רק על טיב הנרטיב מבקשת החברה לקחת בעלות, אלא גם על העיתוי. מעבר לסוגיית ההתיישנות המשפטית, הרחוב הישראלי רוצה את הנפגעות שלו מדברות כאן ועכשיו. אם לא דיברת, אם לא הגשת תלונה מיד אחרי שהאירוע קרה, תאבדי את הלגיטימיות שלך כנפגעת ותהפכי לתוקפת בעצמך. את היא זאת שנזכרה כעבור שנים, זאת שבודה מהדמיון, זאת שמחפשת פרסום, כי אחרת, "למה חיכית כל כך הרבה זמן".

פייסבוק, ביושבה כרשת החברתית הדומיננטית בישראל, מאפשרת למאות אלפי נשים לספר את סיפור הפגיעה המינית שלהן. סיפורים שקרו זה עתה וסיפורים שקרו לפני שנים. כרגע, אפטור את כולנו מדיון בנושא "פייסבוק טוב או רע" בכך שאציין כי לטעמי כל ניסיון של נפגעת תקיפה מינית לספר את סיפורה מבחירתה שלה הוא ניסיון חשוב מאוד לא רק עבורה אלא גם עבורנו (ואולי בהזמנות אחרת אחזור לסוגייה זו). אם עדין לא עמדתם על כמות הסיפורים ושטף החוויות, אני מזמינה אתכםן להיכנס ל אחת מתוך אחת, או הכצעקתה, או קבוצות פמיניסטיות שונות ברשת כדי להבין את הענין.

הפרשייה הנוכחית עדין נחקרת, צו איסור הפרסום בעינו עומד ומת משעמום וכולנו כבר יודעים במי מדובר. בתקשורת אני רואה ציטוטים של כמה נערות, קטינות ושאינן כאלו, על מה שקרה. לו הייתי קרובה אצל אותן נערות, הייתי מציעה להן לחכות רגע עם הראיונות לתקשורת, לא לתת לשאלות של מראיינים בעלי סקרנות משלהם להכתיב את היווצרותו של הנרטיב הטרי שעדין לא סופר מספיק פעמים בינן לבין עצמן. לספר דורש זמן, שקט, הסתכלות פנימה. לפעמים כדאי להתרחק, לגדול. מה שאתן צריכות לספר במשטרה, ספרו. בינתיים, רוצה להציע, חכו רגע. כתבו לעצמכן, דברו עם מישהי קרובה שלא מעורבת במה שקרה, התקשרו לקו הסיוע 1202 או, בכלל, אפשר לשתוק ולחזור אחר כך. אני כמובן לא יכולה לסמוך על כלי התקשורת שינהגו בהגינות או בזהירות. קשה להיות הוגן וצנוע ובמקביל לשלהב את הדמיון של הצופים בבית וקוראי העיתון.

ואחרי כל זה, נשארתי עם סוגיית העדר סיפורו של הפוגע. לא חלילה מתוך אמפתיה למצבו (כי אין לי), לא מתוך רצון לשמור על תמונה מאוזנת (התמונה אינה מאוזנת ולא מתפקידי לאזן אותה. בשביל זה יש בית משפט. אני באופן קבוע מגיבה בצורה לא מאוזנת, שרירותית וחד צדדית – אני בצד של הנפגעות והנפגעים). אני רוצה לשמוע את הסיפור של הפוגעים, התוקפים, אולם גברים פוגעים לא באמת מספרים לעצמם או לנו את סיפור הפגיעה. רגע, תיקון, הם כן מספרים את סיפור הפגיעה אבל של עצמם. הם בעיקר עסוקים בסיפור הפגיעה בהם, שכן, הם הקורבנות : "איך עשו לי את זה", "עלילת דם", "שקר וכזב", "זה היה בהסכמה", "איני מכיר את הבחורה".  אם נתחקה אחר התבטאויות פומביות של גברים אשר נמצאו אשמים בבית משפט בעבירות של אלימות מינית, אני בספק אם נמצא תוקף אשר הכה על חטא, הביע חרטה וביקש סליחה. ליתר דיוק, מלבד הבעת החרטה של יובל זמיר אשר ישב בכלא משך ארבע שנים על ביצוע מעשים מגונים בתלמידיו, איני זוכרת התנצלות פומבית של אנס, תוקף, מטרידן ובקיצור עבריין מין (ואשמח לקבל תיקונים ועדכונים אם פספסתי). החרטה הזאת דרושה לא רק למעשה התשובה של העבריין, לא רק עבור השלמת המעגל של הנפגעת, החרטה הזאת דרושה כדי לספר ולדקדק במהלך התהוותו של סיפור התקיפה. קום יקום התוקפן ויכיר בהשתלשלות גבהות לבו, בשעתוק פניה האלימים של הפטריארכליות אל תוך גופו והתנהגותו. בפעולתו זו, יאפשר התוקפן לעצמו לעמוד על החריגה והעיוות במסגרתם הנרטיב הגברי מפליג אלי מחוזות של שכרון כח, שליטה, ניצול מחפיר של עמדה גבוהה, של אור יקרות, של חליפות מנצנצות, של כריזמת פרפורמנס וקול ערב.

אז צריכים להישמע כאן שני סיפורים. ראשית, ישמע כאן סיפורה של הנפגעת ואנו נקשיב לה. בלי שאלות, בלי ערעור, בלי הצורך הכפוי לשלוף מהנדן את חרב האחריות והמסקנות. ההקשבה דרושה לא רק כדי לחזק אותה אלא גם כי צריכים אנו להודות באחריות שאנו נושאים על כל מעשה של אלימות מינית שקורה בחברה שלנו. כי ידנו שופכות עוד ועוד את הדם הזה.
לאחר מכן, נעמוד כאשה אחת ונדרוש מהתוקף, בגרון יבש, בגמגום, בייחול לסדיקת בטחונו הרב, לשחזר את הרגע בו נכנע לסיפור שהחברה מספרת לו כבר שנים.
כי מותר לו, כי הוא יכול, כי זה שם.

לשחק קלאס עם סיטרא אחרא בכותל

השבוע ציינו נשות הכותל 25 שנות פעילות בתפילה חגיגית במיוחד שכללה לא מעט נשים וגברים מהארץ ומחו"ל. החגיגות המשיכו אל תוך יום עיון שהתקיים במרכז ירושלים עם פאנלים, סדנאות ותפילת מנחה שאפשרה לקהל המתפללות והמתפללים לקרוא מתוך ספר התורה ממש, בשונה מן הקריאה בעזרת הנשים בכותל הנעשית מתוך סידורים וחומשים. אני הולכת לכותל כדי לתמוך בנשות הכותל אבל תפילה ממש איני מתפללת שם. ההמולה, הידיעה כי מסתכלים עלי (או יותר נכון, מסתכלות עלי), נוסח התפילה שרחוק מהנוסח שלי, כל אלה לא מאפשרים לי להתפלל באמת אלא יותר לנסות ולהיות נוכחת כדי שאחרות יוכלו להתפלל. אני מניחה שיש כמה נשים המרגישות כמוני אבל לפי השמחה, השירה וההתלהבות עושה רושם כי רוב הנוכחות שם מתפללות ועוד איך. על כן, בתור צופה מן הצד, אני מתהלכת בעזרת הנשים מפינה לפינה, מתערבבת בין נשות הכותל ומתרחקת כדי לעמוד לצד הנערות והנשים החרדיות המסתובבות שם כדי להתפלל תוך שהן מוחות בקול זעקה על השיקוץ. נשות הצניעות, במדי חברת שמירה כלשהיא, מסתובבות בין קהל הנשים (הכולל גם תיירות ההמומות מהענין) וזורקות עליהן את הצעיפים הכחולים שנראים כהכלאה בין בד דקרון צבאי לעניבת בני עקיבא כחולה. הן לא ניגשות ומציעות את פשמינת הצניעות כי אם רודפות אחרי התיירות/חילוניות/סתם נשים חשופות כתפיים ומניחות עליהן את הבד מבלי לבקש רשות. כן, אני מניחה שיש גם כאלו הנוהגות אחרת אבל מכל הפעמים שהייתי בכותל בשנה האחרונה זה נראה כדפוס התנהגות. כמו הבלניות במקווה, סביר להניח כי מדובר בנשים המרוויחות משכורת נמוכה למדי כדי לנהל לנשים אחרות את העניינים תוך שהן משרתות קודים של התנהגות שהורו להם הגברים שמנהלים את העסק – אם זה הרב מהמועצה הדתית או הבוס מהכותל. הן וודאי משוכנעות שהן עושות מעשה חשוב מבחינת יהודית-דתית-לאומית וכי כל האמצעים כשרים כדי לשמור את הכותל מקום צנוע, קדוש וטהור. תחושת השליחות היא פרקטיקה שכיחה כדי לגרום לנשים צדקניות לבצע את עבודתן נאמנה.

בעומק עזרת הנשים, לצדן של נשות הכותל, מתפללות ילדות, נערות ונשים חרדיות. השבוע באופן מפתיע, לא רק שלא ראיתי את המוני בנות אולפנות בני עקיבא כפי שהובטח לי (ואני דורשת מהרב בני נכטיילר, מנכ"ל מרכז ישיבות בני עקיבא, את הכסף בחזרה. הגעתי כולי התרגשות לפגוש את מי שהיו חברותיי לפני עשרים וחמש שנה ולא היתה שם אף נערת בני עקיבא לרפואה. הבוז!) אלא היה פיחות מפתיע במספרן של הנערות החרדיות בכותל. לפי מה קראתי בכתבה של ארי גלהר ב nrg  נשות הכותל "עשו תרגיל" למארגני ההפגנה החרדית: שעת התפילה בפירסומים הרשמיים היתה שמונה בבוקר אולם הן הזמינו לא מעט נשים בשעה מוקדמת יותר כדי להתחכם למתפללות החרדיות ולתפוס מקום. איני יודעת אם זה מה שקרה אבל אני נכנסתי לעזרת הנשים בכותל קצת אחרי שמונה(אחרי תור ארוך יחסית בכניסת הנשים) והיא היתה עמוסה ב"נשות כותל" והתפילה התחילה זה מכבר. כאמור, משום שקשה לי להתפלל בתפילה הגדולה, פרשתי מעט הצידה, התפללתי שמונה עשרה ועמדתי בצד כדי להתבונן במתרחש. דיברתי מעט מאוד ובעיקר הקשבתי והתבוננתי. כאשר נכנסתי לעזרת הנשים, סומנתי מיד כשייכת ל"אחרות"- לובשת ג'ינס ועטויה טלית פשמינה סטייל. הסימון הזה זיכה אותי במבטי לגלוג, גיחוך ולעיתים שטנה של ממש. ועדין, נשות כותל של "ממש", קרי, נשים המסתובבות עם טלית גדולה זכו לייחס הרבה יותר חמור משלי: "מטומטמות, מפגרות, זרע עמלק, סיטרא אחרא", אלו כמה מן הכינויים שהתעופפו באויר. כמה מנשות הכותל ניהלו שיחות חטופות עם כמה בנות סמינר אמיצות שחמקו ממבטי הפיקוח של המורות שלהן אבל רוב התקשורת בין אלו לאלו היו קללות שנתקלו בקול תפילת הלל רמה.

יחד עם ההתרגשות ונחת הרוח בלהיות יעד לקללות עברה לי בראש מחשבה בכוון שונה. האירוע הזה שהוא גם תפילה וגם מחאה, גם הפגנה נגד וגם מלחמה על המרחב הציבורי ביושבו בכותל המערבי, הוא גם מקום המפגש היחיד האפשרי בין נשים רפורמיות, קונסרבטיביות ואורתוכסיות מודרניות לנשים חרדיות . הנערות החרדיות שבאות להתפלל בכותל במצוות שולחיהן הרבנים נתקלות פנים מול פנים בכוחות האופל הפלורליסטים וכאן מתרחשים כמה דברים מעניינים. ראשית, זאת הפרהסיה המעורבת היחידה בה נשים חרדיות יכולות להרים את קולן ולנהוג בצורה כה מוחצת, בוטה, אלימה. הן אמנם עומדות בעזרת הנשים אבל המסה הנערית- נשית הזאת מייצרת עוצמה שיכולה להגיע גם לעזרת הגברים ששלחו אותן להתנגח בנשות הכותל בעת שהם עסוקים בעיקר בתחרות למי יש מיקרופון ורמקול יותר גדולים כדי לייצר רעש שישתיק את התפילה האחרת. נכון, הנערות הללו נמצאות שם לכאורה לא מטעם עצמן והן אולי החוליה המבצעת ולא המחליטה אבל נחמד ומסקרן לראות אותן פועלות, מוחצנות, מלאות עזוז ונותר רק לקוות שהעזוז הזה יופנה בעתיד בחזרה אל הגברים בסוג של צדק פואטי מענג. בנוסף, כפי שאמרה לי חברה בכותל, אפרופו משלחות המחאה החרדיות מול מצעדי הגאוה שנחלשו מאיימת השאלות של החרדיות הצעירות על "מה זה גייז"?! יהיה מאוד משמח לגלות שהנערות האלו חוזרות לבתי ספרן ואצל כמה מהן, אפילו אחת או שתיים, מנקרת השאלה- ומה אם באמת אפשר להתעטף בטלית בזמן התפילה? ומה אם יש עוד כמה צורות תפילה מלבד השחרית הרגילה בסמינר?

התפילה הזאת שהיתה בה נוכחות כל כך מרשימה ומרגשת של נשות הכותל וכמובן בנות ובני בריתם (נוכחות מספרית ורוחנית אפשר לומר) מעלה את ההרהור כי אולי יש כאן מקום של השפעה הדדית, ספונטנית, מפרקת דיכוטומיות. שינוי שנוצר במרחב שלראשונה מקבל אופי מעורב, לא שייך באמת לאף אחד, או שייך באופן שווה לשני הצדדים. אל חשש, חברותים, הכותל עדין בשליטה אורתודוכסית שמרנית חרדית אבל לראשונה השבוע היה בו משהו אחר, אפשרות אחרת לקיומו כבית תפילה לכל העמים.

אם לא תגמרי מהצלחת יבואו הפמיניסטיותתת!!!

א-נשים אוהבים לפחד מפמיניזם, שואבים עונג מביטוי הפחד הזה ומתדלקים את הפחד בכל מיני צורות. בעבר היתה זאת המכשפה שניקזה אליה את כל הפחד מנשיות חורגת, בולטת, יוצאת דופן בפיזיות שלה או בהתנהגותה האקטיבית והמוחצנת. הממסד הדתי הצליח לארגן לקהל מאמיניו אויב משותף – האשה הדמונית, וסימן בצורה מאוד ברורה מי הן הנשים שאותן ראוי לרדוף ולאבד. ברשימה זאת אני מבקשת להתייחס לפחד מפני גלגולה הדוסי של המכשפה, הלא היא הפמיניסטית הדתיה וגם אל המופע הוירטואלי שלה- הפדלחושית ( קבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית דתיה ללא חוש הומור, על כן, פדלחו"שית ב פ' רפה בבקשה). אז מי מפחד-ת, למה, ואת מי זה משרת?

על ארבעה טיפוסי פחד מפני פמיניזם דתי דיברה התורה:

הסמכות ההלכתית, או – רפורמים, האימה!!! : לפני זמן מה העלתה פרופ' ורד נועם על קיר הקבוצה הפדלחושית מסמך פנימי של רבני צהר בבואם לערוך חופות: "ישנם דברים שאין בהם פסול מצד ההלכה, אך הם עלולים להביא עלינו לזות שפתיים, ולכן אנו מבקשים להימנע מהם, כגון: הקראת הכתובה ע"י אשה (בדרך כלל אנו נתקלים בכך אצל זוגות דתיים עם נטייה פמיניסטית). מצד הדין אין בכך שום בעיה, שהרי הכתובה מוקראת בזמן החופה רק כדי ליצור הפסקה בין שתי ברכות הגפן. אך דבר זה לא מקובל בארץ והוא מדיף "ריח רפורמי". רפורמיות היא מילת גנאי חמורה אף מהפמיניזם למרות שלדידה של האורתודוכסיה השמרנית, ובוודאי מבחינת האורתודוכס הממוצע, חד הם. הרפורמיות מקפלת בתוכה את חורבנו של העולם הדתי ולא אלטרנטיבה אמונית לגיטימית שמאות אלפי יהודים בעולם אמצו לתוך חייהם, למגינת ליבו של הממסד האורתודוכסי. בהרצאתה בכנס קולך האחרון, העמידה ד"ר רונית עיר שי את הפחד מפני המדרון החלקלק והרפורמיות כאחד החסמים העומדים בפני התקדמותו של הפמיניזם הדתי והמעכבים את התפתחותו. טענת המדרון החלקלק, טענה שכל פרח פמיניזם דתי שמעה לפחות פעם אחת בחייה, היא החשש שאם נתיר לפמיניסטיות הדתיות לעשות א' וב', במהרה יבואו בעקבותן שאר האותיות ויזרעו בוקה ומבולקה באלפה ביתה העברי, קרי, שוב, אמא'לה, הרפורמיות!!!  עיר שי טוענת בהרצאתה כי "הכוחות שעומדים מולנו לא מדברים רק בשפה הלכתית, אלא בשפה תיאולוגית אידיאולוגית חזקה ולמול זה צריך להציב אידיאולוגיה דתית נגדית". כלומר, הסמכות ההלכתית בעשרות השנים האחרונות, הממסד הדתי, מעבירה את הדיון בשאלת הפמיניזם הדתי מן המגרש ההלכתי, אל המגרש האידיאולוגי ועל כן התשובות שיש לתת עליהן את הדעת צריכות למצוא את ביסוסן לא רק בשקלא וטריא הלכתית אלא גם בניסוח הפמיניזם הדתי כבחירה האידיאולוגית הדתית המוסרית הנכונה. אלטרנטיבה אמונית דתית של ממש ולא פשרה. ובינתיים, ימשיכו רבנים ופוסקי הלכה להתייחס אל הפמיניסטיות הדתיות כאל קליפת הבננה המסוכנת, מונחת בשבילים המובילים אל מדרונות האורתודוכסיה החלקלקים.

השמרן והבני"ש, או –  נישט פון אונזדערע : מה שמצא חן בעיני במיוחד בכתבתה של שרה ב"ק במוסף סופהשבוע של הג'רוזלם פוסט, הוא הכנות והפשטות בה דיברו מרואייניה של ב"ק. לא רבות הפעמים בהן מתאפשר לפמיניסטית כמוני ללמוד מה הסדרניק או דוס שמרן מרגיש או חושב מתחת לפני השטח, כשמגרדים את הטיעונים ההלכתיים הסדורים היטב. הנה מה שאומר גבאי בית כנסת בקיבוץ מעלה גלבוע, קובי שחם, ביחס למניין נשים בקיבוץ : "זה נפל עלי כרעם ביום בהיר. אני חושב שזה עלול להידרדר ככדור שלג ובסוף יגיע למניין רפורמי. מישהו אמר בצחוק שבית הכנסת הוא 'מועדון של גברים', אבל זה מבטא דבר אמיתי. זו ממלכה גברית, אין מה לעשות. לא התנגדתי בסופו של דבר לתת לנשים לרקוד עם ספר תורה, ואני כבר לא יוצא מבית הכנסת כשאישה אומרת דבר תורה". ובכן, הוא "כבר" לא יוצא מבית הכנסת כשאישה אומרת דבר תורה. גבירותיי ורבותיי, איפה מחיאות הכפייםם! ואם נחזור לדבריו של קובי שחם, שוב, אין כאן ענין הלכתי כי אם הרגל, מועדון של גברים, ממלכה גברית. בהמשך הכתבה מראיינת ב"ק את זאב קיציס, איש רב פעלים ובן זוגה של שלומית קיציס, ממובילות השינוי במעלה גלבוע: " גדלתי בעולם הישיבות שבו לא היו בכלל בנות. הן לא היו קיימות בעולם", הוא אומר. "בבית הכנסת הברסלבי שבו התפללתי, בגבעת שאול בירושלים, לא הייתה בכלל עזרת נשים, רק חרך קטן שסבתא שלי הסתכלה דרכו מחדר אחר… היה יותר קל להתפלל כשאין בנות בכלל. כיום, ככל שאני מבין ומודע להרגשה של הנשים, כשאני שומע את קולן אני מבולבל. מצד אחד, זו מחויבות להלכה האורתודוקסית, ומצד שני, עולם הערכים שלי. ויש לי בבית אישה שכואבת את המצב ואני מזדהה עם הכאב הזה. אני תקוע מלממש את העולם הערכי שבו אני מאמין… אני מרגיש שההשלכות מאוד מפחידות, שכל עולם התורה יכול להשתנות. כי אולי צריך להחליף את בתי המדרש ואת התכנים שם, הרי כל לימוד הגמרא הוא מאוד גברי: נכתב על ידי גברים עבור גברים. מה יקרה אם תרצה להכניס פתאום למרחב הזה חייזרים מהחלל החיצון?", הוא אומר בחיוך".  שוב, לצד הסוגיה ההלכתית ישנו הענין האישיותי, הפסיכולוגי, החברתי. כמעט כמו האחוס"לים (מושג שטבע הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג-  אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים) שמתלוננים שגנבו להם את המדינה, כך גברים דתיים, ברגע של כנות, אומרים ללא כחל ושרק –  רגע, שניה, אז נצטרך להשתנות, לערער על המקום הבטוח שלנו, על הפריבילגיות שלנו, על מה שאנחנו מכירים ואוהבים? ותאמר הדוסה פמיניסטה:  wake up and smell the coffee.  ועוד משהו – בוגרי הישיבות הללו הם חברי מועדון הגברים שמקרבו יצאו הרבנים, פוסקי ההלכה ומנהיגי הקהילות לעתיד. האם, אולי, ממש בשוליים, בקטנות, יש כאן פחד מפני ערעור על ההגמוניה לא רק רעיונית אלא, בפועל, מאבק על הזכות להימנות על מחליטי ההחלטות? כי אנו הוייבער, מבקשות לנו גם חלק בהנהגה, באחריות, בפסיקת ההלכה, בעמידה בראש קהילות, ומי אנו שנעיז להעמיד עצמנו כמועמדות ראויות?!

הבורגנית הדתיה, או –  עזבי אותי באמאשל'ך: הבורגנית הדתיה של איזור המרכז (זהירות הכללה נפשעת) וייצוגיה בדמות ברית ערים תאומות פתח תקוה וגבעת שמואל, היא אשת קריירה מצליחה, משכילה, בעלת משפחה, בשלנית מוכשרת, חובבת טיולים, מקפידה על הופעתה וכו'. אני מניחה שיש לא מעט מאבקים פמיניסטים איתם היא יכולה להזדהות, נגיד, המאבק בסרבנות גט או באלימות מינית. לכן, בכל הנוגע לבורגנית הדתיה אני אופטימית שכן היא תשתלב במאבקים שהיא יכולה להשתלב בהם. ובכל זאת, מה מפחיד אותה? מה שעלול לערער על מעמדה המוכר והבטוח כחברה מהוגנת בקהילה. בבקשה, בלי מהומות יתר, בלי פדיחות, בלי שפם. הפחד מפני הפמיניזם הדתי סובב אצלה פחות סביב סוגיות הלכתיות, ונוגע יותר לשינוי היומיום הרגיל והמוכר. הבורגנית הדתיה לא סובלת הקצנות דתיות ובעיקר אובססיות צניעות למינהן. היא עשויה למחות בתוקף על אלימות בתוך המשפחה אבל אינה חשה בדיסוננס הנובע מהפער בין ההתקדמות הדרמטית במעמדה של האשה בעולם ה"כללי" לבין מעמדה הבעייתי של האשה בהלכה מעצם היותה "אשה". אפשר להגיד זאת כך: ככל שהמאבק יהיה ספציפי לזהותה של האשה הדתית כמו נניח, המאבק לשוויוניות בתוך בתי הכנסת, כך תתרחק ממנו הבורגנית הדתיה. כאשר המאבק יגיד משהו כללי על מצבה של האשה במדינת ישראל, נניח, ייצוג נשים בדירקטוריונים, מאבק למען שכר שווה וכו', הבורגנית הדתיה תאפשר לעצמה לתמוך במאבק מבלי שמאבק זה יהווה איום על זהותה הדתית, מבלי שיציב מולה מראה המשקפת את מקומה סביב שולחן שבת או בעזרת הנשים.

הדתיה לייט/הדתל"שית, או – אדושם, זה כה לא מגניב: כפי שאני מבינה, הדרישה של התנועה הפמיניסטית הדתית היא דרישה למחוייבות הלכתית, היא דרישה להעמקה דתית, למעורבות. לא לכולן זה מתאים וגם לא לכולם. מחוייבות הלכתית דורשת מאמץ, עקביות, אקטיביות, לקיחת אחריות על החיים הדתיים, על דמותה של ההלכה, על ניסוח של עקרונות חדשים, של סדרי עדיפויות אחרים. הדתיה הלייטית שמה מאחוריה את כל אלה, היא הרי מתרחקת ממחוייבות הלכתית והנה, הפמיניסטיות הדתיות מבקשות ממנה דוקא להעמיק בדתיותה. חלקן אפילו חשות תשוקה אמיתית כלפי ההלכה, הידע התורני, הטקסיות. תשוקה שהדתיה לייט אינה כה שותפה לה וכל העסק הזה, אפעס, נראה לה די מיותר שלא לומר מביך ובהחלט לא מאגניב כלל ועיקר. הדתיה לייט, כמו הדתי לייט, רוצה את הבסיס המסורתי, אין לה צורך ביותר מזה אז נא לא להפריע בין שתיים לארבע. אחותה משמאל, "הדתל"שית הכועסת על הפמיניסטית הדתיה" היא טיפוס נוסף שייצוג מוצלח שלו אפשר לראות במאמרה של רחלי מלק בודה במגזין מוצ"ש של מקור ראשון, אחד מכמה מאמרים והתייחסויות שליליות לפמינסטיות הדתיות בכלל ולקבוצה הפדלחושית בפרט. אתייחס לעצם התופעה (דתל"שית הבאה בביקורת כלפי פמיניזם דתי) ולא לגופה של כותבת . יש מגוון סיבות לעזיבת הדת. אני מניחה כי הסבר סביר אחד הוא מעמדה הבעייתי של האשה בהלכה ובפרקטיקה הדתית. את לא צריכה להיות דוסית כדי להתבאס מסוגיית הקידושין או הלכות הצניעות. יש לא מעט דתיות שלאחר שנים של נסיונות ומאבק, הרפו, שחררו, ועברו לחיים פחות קונפליקטואלים. בעקבות פעילותן של נשות קולך ב-15 שנה האחרונות, ובעקבות פעילות הקבוצה הפדלחושית בשנה וחצי האחרונות,  נוצרת שפה דתית חדשה שראשיתה בשוליים אבל אותותיה ניכרים גם במיינסטרים. נשים שמתייחסות ברצינות רבה לדת שלהן אבל דורשות להכניס למערכת השיקולים ההלכתית, החברתית והקהילתית שיקולים מוסריים חדשים. הקבוצה הפדלחושית מצליחה ליצור שיחה חוצת קהילות גיאוגרפיות, שיחה שהיתה חסרה בעידן הטרום וירטואלי, שיחה שנשות קולך נאבקות ליצור במינימום משאבים ומקסימום התנגדויות. אולי השפה החדשה הזאת, האלטרנטיבה, מעוררת התנגדות אצל מי שעזבה שהרי אם היתה קיימת אלטרנטיבה אי אז לפני כך וכך שנים אולי לא היתה עוזבת?! אולי זה נוגע בעצב הנוסטלגי-דוסי הרגיש שוודאי מפעם אצל לא מעט דתל"שיותים. אולי בהצבת האלטרנטיבה אני, כפמיניסטית דתיה, מערערת לה על זהותה שמלכתחילה חיפשה אלטרנטיבה ובחרה לוותר ולצמצמם את נוכחות וחשיבות ההלכה בחייה. ואם לא נשאר אותו עצב רגיש, ואם בעצם לא ממש אכפת מה קורה בחברה הדתית, ואלו תמורות קורות בהלכה, אז למה לטרוח כל כך?

על כל הטיפוסים שתארתי לעיל יש להוסיף את הפחד הספיציפי מן הטרור הפמיניסטי-דתי-עדכני, כוחות עז אדין אל פמיניסטה, הלא הן הפדלחושיות ביושבן כקבוצת פייסבוק פעילה מאוד. ביקורת כלפי התנהלותה של הפדלחוש"יה צריכה בעיקרה להיכנס לתחום ביקורת המדיום האינטרנטי. קבוצת פייסבוק, מיוחדת, אחרת, פורצת דרך ככל שתהיה היא קבוצת פייסבוק, היא קבוצת פייסבוק. מטבע הדברים בקבוצת פייסבוק נשמעים הקולות של מי שטורחת להשמיע אותן. חברות בקבוצה שאינן כותבות בהחלט משמעותיות לקבוצה מבחינת יצירת המסה ומבחינת חלחול התכנים המדוברים בקבוצה לעולם שבחוץ, אבל בכל הקשור ל"תפקוד" היומיומי של הקבוצה, לאווירה הנוצרת, למגוון, לנושאים שעולים בקבוצה אין להן אותה המשמעות. בקבוצת פייסבוק עם כזאת נוכחות מספרית ועם פעילות יומיומית 24/6 נוצרת קהילה עם הומור פנימי (סליחה, העדר הומור כמובן), אוטוביוגרפיות, פכים קטנים מהחיים ודרמות גדולות, התלבטויות בנושאים אינטימיים פחות ויותר. בקיצור, חבורה של ממש. ככל חבורה גם לה יש קודים של התנהגות וכאן הם אפילו כתובים בצורה גלויה ונגישה. מי שהכללים אינם מקובלים עליו/ה, ימצא עצמו בחוץ. ככל קבוצה אידיאולוגית, גם כאן יש ויכוחים ערים, חדים, חמים, קשים, לעיתים תוקפנים, לעיתים אגרסיביים. זהו המדיום. ביקורת על סגנון וצורה היא חשובה במידה שאינה מטשטשת את העיקר והאמת- יש כאן חבורה של נשים שלא מתכוונת לסתום את הפה. אותן נשים, שאני אחת מהן, גם לא עושות מאמץ ליצירת שיחה מנומסת ורגועה כפי שבוודאי נמצא למצוא בכ-ל הקבוצות, וירטואליות וממשיות, העוסקות בשינוי חברתי…יכולה להיות לי ביקרות על התבטאות כזאת או אחרת, על טון כזה או אחר. בסדר, ביקורת ראויה להישמע אבל הביקורת הזאת פחות מעניינת אותי כשהיא הופכת להיות חזות הכל. מה היא ביקורת רלוונטית וחשובה בעיני? לדוגמא, השאלה הבאה : מדוע הפמיניזם הדתי כל כך אשכנזי ומה צריך לעשות כדי להפוך אותו רלוונטי לנשים מזרחיות דתיות ומסורתיות. אפשר להתחיל מכאן, אולי ברשימה הבאה.