העומדים מהצד, בשתיקה יבוססו

"גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע, לעומת זאת, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה" ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה.

שוב ושוב חוזרת ומצטטת את המילים הללו של לואיס הרמן. איך הצליחה לתפוס את מנגנון הפגיעה המתמשכת של התוקף, את הפוזיציה של העומדים בצד, את בקשתם של הנפגע או הנפגעת. אין נטרליות בשיח הפגיעה. זאת צריכה להתקיים בבית משפט בעת שמיעת העדויות אך בחוץ, במסגרת השיחה הציבורית, טווח התגובות על הספקטרום תמיד ימקם אותי היכנשהוא. עם הנפגעת, אדישה, מכחישה, מדחיקה, תומכת, עם התוקף.

והפעם אני רוצה לכתוב כמה מילים על מנגנון העמידה מהצד. לא הטוקבקים, לא השיימינג, לא המפגינות בעד, לא המוחים נגד. השותקים והמשתיקים, משתפי הפעולה שבלחש, אלה שחושדים כבר שנים אבל מתעלמים,   ,אלה שיודעים שזה ההוא שעובד איתם אבל סולחים. משתפים איתו פעולה, מזמינים אותו לשמחות או ממשיכים לנסוע איתו לחו"ל לכנסים. מזמינים אותו לפאנלים, להנחיית קבוצות, לערבי התעוררות. מובן, מה שקורה בסביבתי הקרובה מכאיב לי בעין יותר. השותקים והמשתיקים, אנשים ונשים היקרים לי, אנשים טובים, ערכיים,מסורים. איך זה שכאן, שתיקה. אז לעיתים זאת הפרנסה שעלולה להימצא בסכנה אם ארים קולי, לעיתים זה המעמד האיתן של הפוגעים, לעיתים זה יצר ההשרדות שמוביל רבים מאיתנו, לנוע, כי צריך לחיות. הרבה פעמים זה הפחד מפני כוחו, קשריו, יכולותיו של התוקף. שכן התוקף המשוכלל והמתוחכם מעצב את סביבתו הקרובה כאוות נפשו, מגייס לעצמו עדת מעריצים, מעריצות, אוהדים. כך מתרחבים מעגלי הפגיעה, אל מעבר לנפגעות הקרובות בגוף ובנפש, אל הנפגעים מתוך אמונה, בהתמסרות, בשיתוף הפעולה, בכניעה לחולשה חברתית – להזדהות עם החזק. עיתים, ההזדהות עם התוקפן נשענית על הפחד שלי מפני זכרון הפגיעה שלי. משהו מהעבר שאני רוצה לא לראות בקיומו. אם אזדהה עם הנפגעת איאלץ להישיר מבט אל הפגיעה שעברתי. מי רוצה להיות ברגעים הקשים האלה של ההכרה באמת הכואבת, גם אני הייתי שם. גם אני הייתי חלשה פעם, לא הצלחתי לשמור על עצמי. רק תנו לי להמשיך ולהעביר את זה בסבבה, ספורט, לדפדף הלאה ולהמשיך בחיי. בכלל, לספר על פגיעה זה לא מגניב בכלל! מי הנשים הללו שעושות עניין, שלא יודעות לקחת ברוח טובה חיזור, דיבור סקסי, נשיקה אקראית ובלתי מזיקה. אלו שהורסות את המסיבות, אלו שפגמו בחדוות הרומנטיקה החיזורית. מי רוצה להיות כזאת?

ואלה שנהנים מהמצוקה, אלה המסובבים את כולם בכחש, הולכים לישון בלילה ביודעם כי עוד חסיד שוטה נפל ברשת ההכחשה על חשבון גופה ונפשה של אשה אחת. הפוגעים, סלתה ושמנה של הדוסיה, מנהיגים רוחניים, רבנים, מוסרי שיעורים. כריזמטיים, מוליכי שולל, מומחים בהונאת דעת. הם לא ישתנו לעולם, הם מוצאים לעצמם צידוקים אישיים, סבוכי פסיכולוגיה, תירוצי הלכה. הכל מותר. המטרה הרוחנית, האינטלקטואלית, המנהיגותית מקדשת את האמצעים.

יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים 2015, מה צריך לקרות כדי שהשותקים והשותקות העומדים מהצד      כבר שנים, יתעוררו?

מודעות פרסומת

אשה רצה אל עצמה

יום שישי בבוקר, חזרתי לרוץ.

אחרי שנה וחצי של הריון ולידה והתאוששות אני מתחילה מהתחלה. אמנם אומרות שהגוף זוכר את עצמו ואת יכולותיו אבל אני מרגישה שאני מתחילה מאפס. רוצה ללמוד איך לעשות את זה מחדש. רוצה לחזור לכושר, רוצה לחזור לעצמי.

אפשר לחזור לעצמי? האמת היא שהייתי רוצה להניח לזה קצת. לא בענין הכושר- כושר חשוב בעיני ואני זקוקה לו אבל רוצה קצת להניח מאחור את המחשבות האלה אודות "העצמי הנכון" ואודות האפשרות שאפשר להיות שוב מי שהייתי. קצת לנוח מזה, מהדרישות הללו. לפני זמן מה ראיתי באיזה עיתון תמונה של בר רפאלי עם כיתוב בסגנון- מזל טוב על החתונה, אנחנו רוצים לראות איך תחזור לדגמן לאחר הלידה. היה לי עצוב וגם כעסתי שאין מקום בעולם שפנוי מהדרישות הללו מנשים. מצד אחד להתחתן, ללדת, עוד ועוד ומצד שני לחזור לעצמך, לחזור לג'ינס, הג'ינס המחורבן הזה. אבל אולי יותר מהכל אני רוצה לחזור ולהרגיש מחדש שהגוף שלי הוא שלי, כי כל השנים האחרונות הללו של הריון ולידה ושוב וחזרה, התחושה הכי דומיננטית שהתמודדתי איתה "הגוף שלי לא ברשותי". באותן שנים הוא עסוק בפרויקט אחר ואת צריכה לנחם אותו, בסדר מתוק שלי, תהיה סבלני, עוד כמה שנים ותחזור להיות עצמך. עבורי זאת חויה מטלטלת. וגם- אתן יודעות איך זה, אולי אנחנו לא רוצות להגיד את זה לעצמנו אבל ההרינוות בגילאים הלא צעירים הם לא פשוטים בכלל, אפעס. בעיקר אלה שחוזרים, אלה אחרי גיל 40. בסדר, בסדר, אנחנו לא מדברים עלייך- זה היה ההריון הרביעי או החמישי או השישי שלך והרגשת יופי והכל סבבה. ב-ס-ד-ר, אנחנו מדברות על אחיותייך הממוצעות, לנו לא היה קל כל העסק הזה. אני חושבת שזאת גם הסיבה שלא הצלחתי להניק- תחושת ההפקעה שהגוף הנשי עובר בעת ההנקה היתה כל כך גורפת וטוטואלית שלא יכולתי לשאת את זה.

אז יש כאן את הנפש, והגוף, והרצון להיות רזה כי את פמיניסטית אבל הולעטת בכל כך הרבה אמירות ודימויים ופרסומות וסרטים עם השנים שגם את נאבקת לסנן ולא תמיד מצליחה ואז את צריכה לסלוח לעצמך שאת חובטת בעצמך על כך ואיזה מעגל מחורבן זה שלא נגמר, זה לא נגמר, ראבאק, אני כבר בת 42 והמעגל הזה לא נגמר. אבל יש בזה גם את השמחה של הבריאות, שהגוף שלך חי, שאת שולטת בו במובן הטוב- הוא נענה לקריאותייך, לתנועה, לתזוזה, לריצה, לקפיצות, למתיחות. תחושת ההישג הזאת של המכניקה היפה של הגוף, של היציבה הזקופה, של להביט בעצמך ולהיות שמחה. להראות לבנות שלך שאת נהנית מהגוף שלך, שספורט זה דבר נפלא. להתכופף קדימה, לגעת ברצפה, להתרומם, לעשות כפיפיות בטן ולא למות, להרים את בנך הקטן בלי שהגב שלך קורס, להרים שקיות מהסופר בלי שיברח לך פיפי, להרגיש טוב בעת האהבה, הכל קשור.

אז כתבתי לי כמה יעדים ביחס לריצה הזאת ואני הולכת להשיג אותם אחד אחד. כל אחד בקצב שלו.

סיפור הלידה של הינוקא- ויב"ק הי!

שלושה חודשים שאני רוצה לכתוב בצורה מסודרת את סיפור הלידה של הקטנצ'יק, ובטרם ישכחו ממני הפרטים. חשוב לכתוב, בעיקר את הסיפורים הטובים, האופטימיים, כדי לראות שיש אלטרנטיבה, שיש עם מי לדבר.

בפרקים הקודמים- לידה שלישית אחרי קיסרי. הלידה הראשונה היתה טבעית ומפוארת, כן, בלי בושה.  אני- רוצה ללדת טבעי ללא התערבות. בתי החולים- בעלי מדיניות שונה לגבי לידה נרתיקית לאחר קיסרי, לנל"ק או ויב"ק בלעז.

הצירים התחילו בשעה 17 אחה"צ, ארבעה ימים לאחר תאריך הלידה המשוער. את ליל הסדר עברנו, את שבת עברנו ואני נורא התלבטתי אם ליזום זירוז טבעי או לחכות. בראשון בוקר התקשרתי לאמנדה, הדולה, שאמרה, האם את מרגישה מוכנה? אולי זה משהו נפשי שאת צריכה לשחרר כדי לאפשר לצירים להגיע?! התקשרתי גם למרפאה כדי לברר האם אני צריכה לבוא ולעשות מוניטור למרות שאני מרגישה תנועות והכל בסדר. המזכירה הרפואית נבחה עלי שזה חוסר אחריות, ולמה לא באתי כבר בשישי, ועכשיו חג וסגור ורק מחר… אבל, הרופא שאיתו שוחחתי אמר לי "אמא יקרה, זה הילד השלישי לך, אני בטוח שאת מכירה היטב את גופך ואת הדינמיקה של ההתכווצויות והתנועות, אם את רגועה הכל בסדר, בואי מחר בנחת". נרגעתי, לא כולם מתייחסים אלי כאל ילדה. אכן, הצירים התחילו אחה"צ, במקרה הייתי לבד בבית, המתולתל לקח את הבנות ליום הולדת ואני הרגשתי שיש לי מקום, שאני יכולה למלא את כל הבית בצירים 🙂 עשיתי מקלחת, נשמתי, הייתי מפוקסת במחשבה- לידה טובה, בריאה, בלי לחץ, בלי קיסרי, יש לי כוחות, הגוף שלי יודע.

הצירים הלכו והצטופפו, הבנות חזרו וההורים שלי באו בערב לקחת אותם לישון כך שלנו היה זמן לעבוד ולרקוד יחד עם הצירים. התקשרתי לאמנדה והיא הגיעה אלינו ב 21:00, התחברתי למכשיר טנס אותו לקחתי מראש מיד שרה ובאמת, בכל השלבים של הצירים המוקדמים ובמשך כמה שעות טובות הטנס ליווה אותי נאמנה בהתמודדות עם הכאב. אכלנו ארוחת ערב חגיגית, חיכינו עוד טיפה וב23:00, אחרי שהצירים כבר נהיו קרובים למדי, נסענו לבית חולים. הדסה הר הצופים.

כשהגענו לשם, למיון היולדות, קיבלה את פנינו האחות שירי שעשתה הערכת משקל וקבעה- 4.200. די התבאסתי להערכה כה גבוהה כי ידעתי שזה מצמצם את המרחק לקיסרי. הגיעה רופאה מתמחה (שנראתה כאילו לא ישנה שבועיים) ואמרה שזה ממש קרוב לקיסרי, שאני צריכה להבין שעם הערכת משקל כה גבוהה צריך לקחת בחשבון את הסיכוי הגבוה לקיסרי. שירי, האחות המיילדת אמרה שאני רוצה ללדת טבעי ושהיא מוכנה לעזור לי בכל מה שצריך. הרופאה שאלה אותי- מה את רוצה? אמרתי שאני רוצה ללדת טבעי, ללא כל התערבות. היא הלכה לדבר בטלפון עם הרופא המומחה, חזרה ואמרה " קחי לך כמה שעות, נראה איך את מתקדמת, אם לא יזוז נראה לגבי הניתוח".  הי, יופי של מילים מעודדות. מזל שכולם היו שם עייפים ולא היה להם כוח לפרוצדורות כירורגיות 🙂 שירי, המיילדת, אמרה שהיא אמנם אמורה להישאר בקבלה אבל שהוייב שלנו מוצא חן בעיניה והיא תשמח ללוות אותנו בלידה ולעזור לי ככל יכולתה ללדת לידה טבעית ושגם אם זה יגיע לקיסרי, נעשה את זה הכי טוב שאפשר. אלה היו רגעים שהכאב היה ברור ויחסית נשלט ואלה היו הרגעים שיכולתי להקדיש זמן לבקשות שאספתי לפני הלידה, לכל מי שביקשה או ביקש שאחשוב עליו טובות. היה לי טוב להתנתק לרגע מעצמי ולהקדיש זמן לאחרותים, גם אם זמן קצר.  בחצות וחצי לערך נכנסתי לחדר לידה מספר 1- חדר לידה עם מקלחת, סוג של פיצוי על העדר האמבטיה . בגלל שאני אחרי קיסרי כמובן שלא היה לי סיכוי במרכז ללידה טבעית בעין כרם, וכל הזמן הפחידו אותי עם המוניטור הרציף. אבל, שירי היתה גמישה גם עם זה וניסתה להקל עלי ולאפשר לי להיות גם ללא מוניטור. בראש עברה לי הלידה של לולינקה, שהיתה לידה נפלאה בתנועה ואח"כ על כסא אבל פה, הייתי די מותשת והייתי צריכה לשבת רוב הזמן. פחות אידיאלי, נכון, אבל שיעור חשוב בלימוד עצמי של דרישות תואמות מציאות…

בשלב מסויים הטנס לא עבד, הכאבים היו בלתי נסבלים, כלומר, הרגשתי שאני לא מצליחה לחשוב ולהרגיש את הכאב ככאב טוב שעוזר לתינוק לצאת החוצה ובעיקר ממוקדת בסבל שלו. שירי הציעה אפידורל אבל, כאמור, יש לי בעיה עם אפידורל, בעיה עקרונית (בפוסטים הקודמים) וגם ידעתי שיש סיכון, שאפידורל יסמן תחילה של מפל התערבויות שיוביל אותי לקיסרי. בכיתי נורא, כולם היו מאוד איתי שם- שירי המיילדת, אמנדה הדולה והמתולתל אהובי. לבסוף החלטתי ללכת על גז צחוק. זה אמנם חייב השארות במיטה ומוניטור די קבוע אבל הייתי זקוקה לעזרה מהסוג הזה. השעה כבר היתה 03:00, אולי 03:30, הרגשתי שאני ניצבת מול אותו קיר מפורסם, שיש כאן איזו נקודה שעלולה לשבור אותי. מימין, המתולתל עוזר לי לשמור על פוקוס ולנשום. משמאל, אמנדה מושיטה לי ידיה ואני מוחצת אותם חזק חזק (סליחה אמנדה) ומלפנים, שירי המקסימה מעודדת כל הזמן, מחזקת. היא שולפת שמן ומשמנת היטב את הפירנאום כדי להימנע מקריעות וחתכים. אני קרובה מאוד לייאוש, ההומור שלי מצליח להבליח לעיתים רחוקות מידי, קשה לי.

צירי הלחץ מתגברים, אהההה, אני מוציאה את הקולות המוזרים ביותר עלי אדמות ושירי מרגישה שזה מתקרב. היא רואה אותי בייאושי, אומרת שזה ממש קרוב ומציעה להביא לי מראה כדי שאוכל לראות את יציאת הראש. אולי, אם אצליח לראות את הראש יוצא אטען באנרגיה מחדש ואוכל לעזור לעצמי ולתינוק. אני עוברת לתנוחת שכיבה על הצד (עד אז הייתי במן ישיבה מוזרה כזאת), מגיעה עוד מיילדת שנהנית מרוח האקטיביות בחדר הלידה. המראה מולי, המיילדת השניה מציעה שאדחוף חזק את הרגל העליונה כנגד המותניים שלה ושירי בודקת מה קורה בתעלת הלידה. אין לי כוח, אלוהים, אבל שירי צועקת אלי שזה ממש קרוב, שהוא בתוך הקרומים ואם אסתכל היטב במראה ואם אושיט ידיים אליו אוכל לראות ולהרגיש אותו. אני מתסכלת ורואה, באמת מדהים, את הינוקא הזה עטוף כולו בקרומים, מתחיל לצאת החוצה. בכל יציאה שלו אני צורחת, ראש, כתף ימין ואז הוא מחליק החוצה מתוך גופי ואני מרגישה את אותה האופוריה המוכרת ברגע הזה שבו את באמת מביאה נשמה לעולם. אנחנו כולנו בוכות וצוחקות, ינוקא מציץ מבעד לקרומים, השיליה יוצאת נקיה ויפה, "בצורת לב" אומרת שירי בהתלהבות של צוות רפואי.

מזל טוב. בשעה 04:00 הגיח לעולמנו ילדינו השלישי, בן.  בלידה טובה, בריאה, טבעית, כואבת ושמחה.

21008_10200670302236273_464994776923176512_n

אשירה שיר לה', כך אני מרגישה, החיים מתרוננים בתוכי.

המשכתי לשוחח ארוכות עם שירי על בחירות והחלטות ועל האחריות שלה ושלי. עוד שעה וחצי עברה, אולי שעתים, ועברתי למחלקה. בדרך החוצה, על פני חלפה המיילדת של לולינקה שבינתיים נהייתה הסגנית והחלפנו כמה מילים נרגשות.

יממה אח"כ, מגיעה חמיטתי במחלקה המיילדת שהפכה לסגנית עם עוד אשת צוות בכירה להגיד לי שסיפור הלידה שלי מסתובב בחדרי הלידה כדוגמא ליכולת של המיילדות להוביל לידה בשונה ממה שחושב הדרג הרפואי הבכיר יותר וכמה זה חשוב להבין מה היולדת רוצה ולהקשיב לה וללכת איתה עד הסוף המתאפשר. נו, ליולדת הפמינסטית שאני, לאישי הוא הפוליטי, לא הייתי צריכה יותר מזה. ילד בריא- יש. מחשבות על איך נשים יכולות ללדת כמו שהן רוצות- יש. הכל בסדר.

אגב, המשקל בו נולד היה 3750 ולא 4200. הבדל מאוד קריטי מבחינת איום הקיסרי…

עכשיו, החלק הקל, לגדל את כל המשפחה הזאת ביחד.

יומן תשיעי #3

מה ההפרש בין הבנות שלך?

שלוש וחצי שנים

ועכשיו?

כן, גם עכשיו, הקטנה בת שלוש וחצי

פששש, איזה תכנון מעולה

יש לא מעט שיחות כאלו, אני תמיד תוהה אם פשוט לסגור את השיחה ב"כן, יצא לנו טוב" או לחתום באיזה חיוך. אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד על ההפרשים בין שנות הלידה של הבנות שלי ושל הלידה המתקרבת היא שזה "תכנון מעולה". בכלל, כמה נשים וגברים שמתכננים משפחה מצליחים ליצור תכנון מעולה של הפרשים?! לא יודעת, אולי יש כאלה שזה מצליח להם. לי היו שתי הפלות. הראשונה בשלב מוקדם יותר ותזכר כאפיזודה מהירה, מעציבה אמנם אבל לא כזאת שגרמה למשקעים נפשיים משמעותיים. השניה, בשלב מאוחר יותר, נגמרה ב"פרוצדורה", גרידה. כאן, כנראה, הוטמעה בנפשי איזו חוויה שתלך איתי זמן רב. כאשר שכבתי על מיטת בית החולים, בהכנות לגרידה (רק השם הזה, יאללה) הרגשתי הכי בודדה בעולם. מובן שאת יכולה להרגיש בודדה כשאת בסיטואציה של הליך רפואי שמוציא  את השליטה מידייך. זה בסדר. התעוררתי מהגרידה עם תחושת בדידות הרבה יותר עמוקה. הפוזיציה- שכיבה על מיטה. הסיטואציה- להתעורר מהרדמה, הגוף לא מאופס, קר. החוויה הנפשית- שתי הפלות בטווח לא רחוק אחת מהשניה, את מבוגרת יותר ותוהה אם תצליחי שוב להיכנס להריון ואם הגוף שלך יחזיק את ההריון. הכל ביחד היה, ובכן, ביעוס מאוד גדול. אני יכולה רק לדמיין מה עוברות נשים שחוות לידה שקטה. לא ידעתי כמה הפלות נפוצות בקרבתי, לא ידעתי שכל כך הרבה נשים עוברות הפלה אחת ושתיים ושלוש. לא שמעתי על חוויות כאלו עד שממש פתחתי בשיחה. אולי אם יותר נשים היו מאפשרות לעצמן לדבר על זה היינו שומעות פחות הערות החודרות לפרטיות. טוב, אין סיכוי, ההערות האלו ימשיכו להשמע לעולם. הערות חסרות בושה, שאלות חטטניות, התבדחויות סרות טעות, גסות רוח. מה הסטטוס הההריוני שלך, האם אתם מנסים (נשאלתי פעם, לאחר ההפלה הראשונה שעברתי תוך ליטוף הבטן שלי, אם אנחנו "מנסים שוב"? "ערב ערב", עניתי" ערב ערב". לפחות סתם לשואלת את הפה) האם האחות הגדולה לא גדולה מידי, האם אתם חושבים על זה? וכמובן, כשאת בהריון, שלל השאלות, הנגיעות, הליטופים, העצות.

אז אני מציעה שכולנו נלמד לסתום קצת את הפה ולתת מרווח נשימה וקיום לכולנו. עצה כללית בהחלט ויכולה להיות מופנית אל כל אחד ואחת מאיתנו, כולל אני. אבל הי, זה הבלוג שלי ואני אכתוב כמה שאני רוצה!

בקיצור, זושא שלנו, היא זושינקא, נולדה שלוש וחצי שנים אחרי לולינקה. בניתוח קיסרי. קיסרי זה דרעק. קיסרי דחוף, על אחת כמה וכמה אבל אני אתייחס לקיסרי מתוכנן משום שזה מה שעברתי. שלושה דברים טובים בו- התאריך המדוייק, את לא מתאמצת בלידה ואין לך צירים, אין נזק לרצפת האגן כמו בלידה. דברים לא מבוטלים אולם כל אלה מחווירים לעומת ההחלמה מהניתוח שעלי עברה בצורה זוועתית. למרות שהגעתי מתוכננת ביותר וקבלתי עצה מצויינת מחברתי- מיד אחרי הניתוח, להתעקש על ישיבה זקופה, לא להתכופף ולא לכרוע תחת הכאב הבלתי נסבל שמקרינה הבטן המנותחת, לרדת מהמיטה כמה שיותר מהר. אז נכון, באופן יחסי לנשים הכפופות שראיתי מהלכות במחלקה, הזקיפות מאוד עזרה לי אבל הכאבים הם נוראיים, לגוף לקח המון המון זמן להתאושש. שנה, אולי. לא זוכרת, לקח המון זמן עד שהרגשתי שהגוף שלי חוזר להיות ממש שלי. אגב, יש דבר כזה שנקרא קיסרי עדין אבל למיטב הבנתי, גם הוא צריך להיות מתוכנן מראש.

מה שכן עשיתי- החלטתי מראש לא להניק. לאחר סיוט ההנקה עם לולינקה, החלטתי לשחרר. אכתוב רק משפט אחד על זה כי זה נושא כל כך גדול, רווי באמוציות, אבל בכל אופן- חווית ההנקה הכושלת לאחר הלידה הראשונה היא אחת החוויות האפלות של חיי. נראה לי שמעולם לא חוויתי תהום רגשית כזאת כמו שחוויתי בניסיונות ההנקה. חור שחור שנפער ואיים לבלוע אותי יחד עם הקטנטונת בת השבוע, שבועיים ושלושה. אין לי מילים אחרות.  אז אחרי ענייני הלשון הקשורה, יועצת הנקה, פטמות סדוקות, סתימת צינוריות, רעב, דכאון, בכי ללא סוף, חוסר יכולת להשביע אותה, ובעיקר- תחושה כי אני ממש טובעת, כולל אפיזודה של שאיבה, לבסוף, ויתרתי. ברוכה אלוהינו שהשיבה לי את חיי מחדש, חיי כאם צעירה ששחררה עצמה לפחות מזה. אז אצל זושא החלטתי מראש לא להניק ולקחתי כדורים ולפחות עם זה לא הייתי צריכה להתמודד במסגרת ההחלמה מהקיסרי. אני כבר לא מדברת על היתרון המשפחתי-שוויוני-זוגי, האיש שלי ואני מזינים יחד את ילדותינו. טוב, הבטחתי שאני לא כותבת על זה יותר מידי כאן 🙂 גם הפעם החלטתי שאני לוקחת כדורים. סוף הסאגה.

בהריון הזה לקח לי המון זמן להחליט איך אני רוצה ללדת. כאמור, ההריון הקודם נגמר בקיסרי אלקטיבי (בגלל שליית פתח) ובעצם הפעם הכדור היה אצלי, בהנחה שההריון מתקדם כמו שצריך אני אמורה להכריע אם ניתוח או לידה רגילה. ופה, נו, נכנסים כל כך הרבה שיקולים. אותי בעיקר העסיק החשש כי בסופו של דבר אגמור את הלידה בקיסרי לא מתוכנן משום שקיסרי הוא אופציה שבית החולים רואה לנגד עיניו. ואם כבר, אז אולי כדאי שיהיה מתוכנן… אז המון זמן על המדוכה, כן, לא, ניתוח, אפידורל, טבעי, איזה בית חולים, רופאה, מיילדת, דולה, מה עושות???

ויום אחד החלטתי שזהו. שאם ילדתי לידה טבעית ובריאה אחת, לידה ראשונה, אני מסוגלת לעשות זאת שוב. ואני אעשה את המקסימום ללדת לידה נרתיקית, ומה שיקרה יקרה, יש דברים שהם מחוץ לידיים שלנו. ואת זה אפשר להגיד לגבי כל כך הרבה דברים בחיים, לא?! אבל אני כן מנסה בחודש הזה להקדיש זמן להכנה, פיזית-נפשית-רוחנית. לראות עצמי יולדת, בקלות זה יהיה נחמד אבל יכול להיות שגם יהיה פחות קל. וחושבת על הכאב האפשרי, ועל עבודת הגוף, ועל נוכחות אלוהית בלידה, ועל האיש שלי ואני שעושים זאת יחד למרות שלא יהיו כאן טעויות- אני המלכה האם ושאף אחד לא יטעה לחשוב אחרת! נמרה! טיגריס אנושי! רקדנית על! מצחיקה !חכמה !יפה !זורמת ! מכירה את הגוף שלה! כן, אני משננת לעצמי מחשבות חיוביות על עצמי, אולי זה יעזור 🙂

אני בשבוע 40, עוד שניה ליל הסדר, לא יודעת אם רוצה ללדת לפני, אחרי, תוך כדי. האמת, לא כזה משנה. כן רוצה ללדת בכוחות עצמי, מתוך תהליך טוב ובריא, ללדת תינוק בריא ומשם נמשיך.

חג שמח לבינתיים, תכף אשוב.

בתמונה: עוד שניה בפסגה

IMG_4476

יומן תשיעי#2 על הלידה של לולינקה

בשבח הקרעכצ

לפני הלידה הראשונה, המתולתל ואני החלטנו להתמודד עם סוגיית הלידה בכוון שלא בהכרח הולם את העדפות היומיומיות שלנו- נסענו למושב נוב ברמת הגולן לסופשבוע של הכנה ללידה בשיטת ימימה, מבית המדרש של דבש מסלע. שיטת החשיבה ההכרתית של ימימה רחוקה מאיתנו מאוד ומה ששמענו עליה עד לאותו הרגע לא גרם לנו לתחושת התחברות לז'אנר. אבל, הרגשנו שנינו שמשום שלידה היא אירוע כה יוצא דופן בחיים והכלים שהיו פעם בידי נשים באופן כמעט טבעי, או כאלה שעוברים במסורת מאם לביתה, אינם זמינים לנו, נדרש כאן צעד יוצא דופן.

ובכן, נסענו צפונה לחמישי-שישי-שבת של הכנה אינטנסיבית ללידה שעוסקת בעיקר במושג הכאב והאם אפשר להתייחס לכאב באופן אחר, האם אפשר לבחור בכאב מסויים ומה המשמעות של בחירה זאת. ניתנת האמת להיאמר כי אמנם בחורה חזקה ואיתנה אני בלא מעט אספקטים של החיים אולם בכל הנוגע לכאבים אני בתחתית הסיבולת. כואב לי, אני אוהבת להתלונן, אני משמיעה קרעכצים השכם והערב, כל שריטה קטנה מטרידה אותי במשך שעות, כאבי מחזור הורגים אותי, אני עושה שימוש נרחב במשככי כאבים, אני מפונקת, בלתי נסבלת, מנג'זת, אני שונאת כשכואב לי ולא יכולה להכיל את זה. אני הכתובת הראשונה לאפידורל.

לידה פעילה

אבל משהו הציק לי. הרגשתי שחסר לי ידע משמעותי ושמילת הקסם "אפידורל", מסתירה או מטשטשת כל דיון אלטרנטיבי. ואז קיבלתי מחברה את הספר לידה פעילה שהפך לי לגמרי את כל ההסתכלות על ההריון, הלידה, הצירים והמושגים הרפואיים שכרוכים בכל אלה. מבחינה פמיניסטית זה אחד הספרים החשובים שנכתבו בנושא לא רק בכך שהוא מעניק ידע מעשיר, כתוב בצורה מכובדת, נגישה ולא מתנשאת אלא גם כי הוא עוסק באחת השאלות הפמיניסטיות הקריטיות- היכולת לבחור. בעת הקריאה בספר הרגשתי שרשרת של אסימונים יורדים למטה .עוד הבנה, עוד הבנה. דברים שלא שמעתי מחברות מסביב, סוגיות שרופאת הנשים שלי מעולם לא שאלה אותי. גמעתי את הספר, שוב ושוב, החלטתי לקחת אחריות על הכנה ללידה שתאפשר לי ללדת בצורה טבעית תוך שאני לוקחת בחשבון כי לידה היא תהליך דינמי והכל יכול לקרות בה, גם תסריטים ששונים מאוד מהתסריט המיוחל שלי. בכל אופן, החלטתי לעשות את המקסימום כדי להכין את הגוף שלי ללידה פעילה, אקטיבית, טבעית, כזאת שיודעת שכאב עצום הוא חלק אינהרנטי ממנה. הבנתי כי עבורי, מבחינה רגשית-פסיכולוגית-רוחנית-אידיאולוגית-בריאותית ללדת בצורה טבעית, פעילה תוך שאני זזה ובוחרת בתנוחות גוף זקופות (עמידה, כריעה, עמידה על שש ועוד מגוון אפשרויות) היא הדרך שאני רוצה בה ובוחרת בה. הביקורת על המדיקליזציה שעברה סוגיית הלידה במאה השנים האחרונות, מאוד דיברה אלי. הביקורת על לידה בשכיבה על הגב שהביאה לשימוש נרחב באפידורל מאוד דיברה אלי. יחד עם המתולתל, החלטתי שאני אעשה את המקסימום כדי ללמוד את הסוגיה וכדי ללדת בדיוק כמו שאני רוצה. יחד עם המתולתל כי אני רואה בו פרטנר רציני לתהליך וכי הוא החבר הכי טוב שלי, המשענת שלי, אחד ממקורות הכוח שלי וכי אהבתו יכולה לסייע לי מאוד ברגע המפתח של הלידה. הבחירה בהכנה בשיטת ימימה התקבלה לא רק בגלל המלצה שקיבלנו אלא כי ההכנה הזאת מדברת נכוחה על כאב, על הכוח שבכאב, על בחירות מתוך ידע. בדיוק מה שרצינו.

אז נסענו צפונה להכנה. רוב הזוגות שהיו שם היו די שונים מאיתנו- בגיל, בתפיסת העולם, בסגנון והיה משהו מרענן בזה. לצאת מהאיזור המוכר, הרפתקה חדשה. קשה לי להפריז בחוכמת הדברים שלמדנו שם שבאמת שינו לנו את הפרספקטיבה אודות לידה, כאב, צירים, שמחה, אקטיביות, גמישות, שותפות, כוח, חולשה, אמונה. המון קצוות נקשרו שם בעדינות, ההבנה והלימוד עלו קומה ואז הבנתי שאני באמת הולכת ללדת ככה.

תביאו לי כסא

בספר לידה פעילה נתקלתי באופציה ללדת על כסא הולנדי1_141817740 2467419

כסא הולנדי או כסא לידה הוא כסא שנראה ומרגיש כמו אסלה פתוחה. הכסא תומך ביולדת בתנוחה זקופה ומאפשר למיילדת לשבת מולה ולקבל אל תוך ידיה את התינוק או התינוקת. הכסא מדמה את תנוחת הכריעה המפורסמת שהיא כנראה אחת התנוחות הטובות ללידה וידועה כמסורת לידה עתיקת יומין. הרי כולנו, כורעות ללדת… תרגלתי משך המחצית השניה של ההריון את תנוחת הכריעה וחשבתי שלידה על כסא כמעט כמו כריעה ממשית, יכולה להיות לי נוחה מאוד. אז כן- הלידה על הכסא היתה החלטה מצויינת שהוכיחה את עצמה 🙂

למה להישאר בבית כמה שיותר

בהכנה ללידה של "דבש מסלע" דיברו על המשמעות של ההמתנה בבית בשעת צירים. המתנה בבית בעת הצירים הראשונים משמעה להעביר את השעות הללו בתנאים הנוחים ביותר עבורך ולאפשר לפתיחה המיוחלת להתקדם בצורה טבעית לפני שאת נכנסת תחת עינה הביקורתית של המערכת הרפואית שלעיתים, ממגוון סיבות (כולן מפורטות ב'לידה פעילה') תוקעת ומעכבת את הלידה ואת הפתיחה. כשאת בריאה, ללא גורמי סיכון, אין סיבה לרוץ לבית חולים. עם דולה או בלעדיה, באמת שלא חייבות למהר למיון יולדות. אנחנו בחרנו לשתף דולה בתהליך שלנו וגם זה הסתבר כצעד חיובי ומיטיב ביותר (בקופת חולים כללית, אגב, ניתן לקבל החזר כספי בגובה משתנה על שכירת שירותיה של דולה. איני יודעת מה הדין בקופות חולים אחרות).

הולכת, כואבת, צוחקת

הצירים התחילו בשעות הבוקר של חמישי וליוו אותי משך כל היום, דרך הערב והלילה. גם כשהתחזקו נשארנו בבית. הלכנו בשכונה לאט ובזהירות, אכלנו גלידה, לקחנו סרטי קומדיה מטופשים, קראנו בטקסטים שכתבתי בעקבות ההכנה ללידה. התקלחתי שוב ושוב. כאב לי נורא, התקלחתי שוב. לדולה התקשרנו רק בחצות שבין חמישי לשישי. היא יצאה לדרך לכוון הבית שלנו ואני, כמובן, הלכתי להתקלח. היא הגיעה אלינו באחת בלילה ועוד שלוש שעות העברנו בבית כשהיא תומכת בי מאחור, כלומר, לוחצת בצורה חזקה מאוד על הגב התחתון שלי שם התרכזו הצירים. בין ציר לציר, נרדמתי. שמעתי על השינה בין הצירים אבל לא האמנתי שהגוף באמת מסוגל להגיע לדרגה כזאת של חכמה ושימור אנרגיה. נרדמתי לדקה, שתיים, חמש, שינה חזקה מאוד בין ציר לציר, שנתנה לי כוח לצירים שאחרי. טיפה אחרי ארבע לפנות בוקר נסענו להדסה הר הצופים הגעתי לשם בפתיחה של 8 וקיבלתי חיזוק מאוד משמעותי להחלטה להישאר בבית ובכלל ליממה המשותפת של המתולתל ושלי. הרגשנו צוות מגובש, מפרגן, עוצמתי ובליווי הדולה הרגשנו רגועים לגמרי. השעות הקרובות עוברות עלי בשינוי תנוחות ובתזוזה כדי לקדם את הפתיחה לפתיחה המקסימלית. המיילדת מתחלפת ולמרות שהמשפט הראשון של המיילדת החדשה היא "תראי, אני לא מתה על זה" (לידה טבעית), המשפט השני שלה הוא "אבל אני אלך איתך כמה שתרצי ללכת עם זה" ובאמת, המיילדת ששמה מיכל הלכה איתנו דרך התנועה והתזוזות והצירים ככל שביקשתי. מידי פעם נמנמתי, מידי פעם רקדנו יחד המתולתל ואני, ישבתי על הכדור, סיפרתי בדיחות על עצמי, כאב לי נורא, המהמתי, נשמתי, השתדלתי לא לסבול ולתרגם את הכאב לאנרגיה עוצמתית שתעזור לתינוקת שלי לצאת החוצה. רגע של משבר משמעותי זכור לי, כשמיכל אומרת שהיא מקוה שלא תצטרך לעשות חתך בנרתיק כי היא חוששת שיש לי "פירנאום קשה" (אי אפשר לבחור במונח קצת פחות מתסכל וקצת יותר חומל, אבוי, כמה קשה היה לשמוע שהפירנאום שלי קשה אחרי כל תשומת הלב שנתתי לו בחודש האחרון). כשמיכל רואה שאני נשברת היא מעודדת אותי:" אני אעבוד על זה עם השמן שהבאת ואולי לא נצטרך לחתוך". את צירי הלחץ שארכו משהו כמו חצי שעה העברתי על כסא הלידה. המתולתל מהצד, הדולה מאחורי, המיילדת מלפני וכולנו יושבות יחד כמו פעם, מספרות סיפור סביב המדורה. אה, כן, רק חבל שאני מרגישה כאילו אני נשרפת שכן צירי הלחץ הללו יוצרים תחושה של בעירה, שריפה של ממש. אני צוחקת, בוכה, נאנקת, מותשת. המתולתל מישיר אלי מבט. אני לא לבד. מיכל קוראת לי להושיט ידי ולגעת בכיפת הראש של הילדה שלי ואז, מרגישה, חייבת ללחוץ והיא נפלטת קדימה לידיים של מיכל. אני בוכה את בואה לעולם של ביתי הבכורה.

אמנם עברתי חווית גופנית ונפשית קיצונית אבל הגוף מרגיש לי חזק ובריא (אח"כ, גוף ונפש שלא ישרדו את ניסיונות ההנקה), ללא חתכים וללא תפרים. השמש כבר עלתה, בוקרו של ערב חג שני של פסח.

את ביתי השניה המכונה זושא, אני יולדת כעבור שלוש וחצי שנים בניתוח קיסרי. זה, כבר סיפור אחר לגמרי.

 

 

יומן תשיעי#1

אלוהים וסטטיסטיקות הבלוג יודעות כמה זמן לא הייתי פה. ההריון הנוכחי אותו אני עוברת בחודשים האחרונים הצליח להכניס את עצמי למצב הישרדותי. דוקא הקשר עם העובר שבבטן מצויין ואין לי שום טענות אליו. אני שומעת מנשים סביב כי ההריון השלישי עבר עליהן בצורה קשה יותר מהשניים האחרים, לכי תדעי אם זה ענין של גיל, של הילדות בבית, של הגוף. אין לי מושג.

יודעת שסבלתי. כלומר, סובלת. האם יש לגיטימציה לסבל הזה? באופן כללי א-נשים לא אוהבים ניג'וזים מסביב. בצדק. למי יש כוח לתלונות? את אמורה לזרום עם ההריון שלך, לא להעלות יותר מידי במשקל כי אחות מעקב ההריון תעשה לך פדיחות מול עצמך, לא להעלות יותר מידי במשקל כי אז תצטרכי לרדת את הכל אח"כ, לא להעלות יותר מידי במשקל כי את צריכה לחזור למי שהיית, אחרי הלידה. ואז, אם ירדת די מהר במשקל תשמעי משפטים כמו "וואו, את נראית נהדר, לא רואים שילדת". אבל ילדתי. כל הגוף שלי מלא בסימני ההריון והלידה. סימני מתיחה, ציצי שידע דרך ארוכה, רצפת אגן במרדף אחרי עצמה, צלקת קיסרי המפארת את גופי. לא יודעת כמה מאיתנו עומדות במשימה הזאת, אני יודעת שנכשלתי בה וגם נכשלתי במשימה להרפות מעצמי ולא לתת לקריטריונים האלה להחליט עבורי. הנה, גם אני פמיניסטית כושלת או בעלת הצלחה בתחומים מסויימים.

בשבועות האחרונים, למרות ההתכנסות סביב הלידה המתקרבת, יש לי תחושה שהאינטלקט חוזר אלי אט אט. יופי של טיימינג, באמת תודה רבה- נוכח העובדה כי בטח יקח לו שוב חופשה בתקופת הלידה. אני לא יודעת אם יש תוקף ממשי למחקרים על יכולת ריכוז בהריון, כתיבה, עבודה, אפקטיביות. אבל יודעת שלא הייתי אני בחודשים האלה וכל דבר, בעיקר כתיבה, גבו ממני מאמצי על להתנסח כיאות, להתרכז. גם מרגישה שההריונות הקודמים היו פחות תובעניים מזה. אבל, הנה, אני מצליחה לזהות בעצמי שוב את התשוקה למילה הכתובה. אולי לא איבדתי את שפיותי לתוך כרסי, יש בי עדין משהו נוסף שלא מכוייל אך ורק לאולטרסאונד, לחלבון בשתן, להורמונים.

הניסיון לכתוב את החודש התשיעי הזה הוא ניסיון כפול. ראשית, לא להיות לבד. לא לכתוב במחברת שלי שרק אני קוראת בה, לכתוב למען יראו אחרות ואחרים ואולי בעצם הידיעה שמישהי קוראת אותי אוכל לחשוב שיש עוד א-נשים איתי בשבועות הללו. א-נשים שיש בנינו מרחק אסתטי, שאני יכולה להרשות לעצמי להתיש קצת במילים ובתהיות מבלי שתהיה מחוייבות רגשית עמוקה יותר או מחוייבות כמו במעגלים הקרובים שעוטפים אותי. אני עטופה, אני בסדר, אבל יש משהו בשינויים שההריון הזה דורש שגורמים לי לבקש לפרוץ את המעגלים המוכרים לי. שלא לדבר כרגע את אותה הבדידות שתקופת "חופשת הלידה" עלולה ליצור. שנית, הכי קונקרטית, הלידה הזאת עשויה להיות קצת אחרת. כלומר, ברור, כל לידה היא קצת אחרת אבל משום שהלידה הקודמת היתה בניתוח קיסרי ואני לא רוצה עוד אחד, נדרשת פה התכווננות רגשית-נפשית-שכלית-תודעתית להשקיע מאמצים ביצירת כל התנאים שיאפשרו לידה רגילה. אולי הכתיבה תעזור לי.

הלכנו, האיש ואני, לחפש חדר לידה שיתאים למצב הספיציפי שלי. הסטטיסטיקות אודות לנל"ק (לידה נרתיקית לאחר קיסרי) קיימות ברשת אבל כדאי לבדוק גם מקרוב. אז ככה, עם הפאסון של לקראת לידה שלישית אנחנו מגיעים לאחד מבתי החולים בירושלים כדי לבדוק אותו ואת הגישה שלו ללנל"ק. היינו הזוג היחיד בלידה חוזרת, כל השאר לפני לידה ראשונה. מעבר ללחץ שיכולתי לזהות ולהזדהות איתו, לחץ שלפני הלא נודע,רוב הזוגות ששאלו שאלות התאפיינו במחסור משמעותי בידע.  ידע נגיש, קיים אודות הריון, לידה, לידה טבעית, אפידורל. ידע שאיני יודעת כמה נשים עושות בו שימוש. אני רוצה להבהיר- אנחנו לא צריכות לעשות תחקירים ממושכים, לא חייבות להתקשר לדולה ולהשקיע כסף במיילדת פרטית. אבל איך זה שכל כך הרבה נשים לא מודעות ללידה שיכולה לעבור עליהן במקום הלידה שבסוף הן עוברות?! אני לא מדברת על לידות בית, לא על לידות במים, בטבע, בחדר לידה טבעי. כלומר, אני הרבה קודם, בבסיס הסוגיה- כן להבין מה זה אומר לשכב במיטה כשיש לך צירים והאם לא כדאי דוקא לזוז או לש/בת או לכרוע או לרקוד או סתם לקרוס בין זרועותיו של מישהו אחר או מישהי אחרת?  למה ואיך לידות עברו מדיקליזציה, מה הרווח ומה ההפסד בשימוש באפידורל, האם ואיך אפשר אחרת? אני לא רוצה לשפוט אף אחת, כן חשוב לי להסתכל עלינו, הנשים, במבט ביקורתי. זה יכול להבהיר דברים נוספים. על הרצף של פרספקטיבה פמיניסטית- אודות עבודה ופרנסה, אודות נישואין וגירושין, אודות חיים בבטחון אל מול אלימות, אודות זהות, תרבות, דת, קריירה, לנושא של הריון ולידה יש מקום של כבוד. אני מקוה שעוד ועוד נשים יעזו לקבל החלטות מתוך בחירה והחלטה אישית ולא רק כי אין ברירה או כי הן עייפות. למרות שאני יכולה להבין נשים בחודש תשיעי שאין להן כוח לכלום…

אז השבועות האחרונים הללו אמורים לסייע לי להכין עצמי לקראת הלידה שאני רוצה בה, לידה מאוד מסויימת. ובין לבין נכנסות המחשבות על מגוון השינויים העתידים לתפוס את מקומם פה בבית- חלקם מבורכים, חלקם קשים. בזוגיות, במשפחה, עם הבנות, עם הגוף והנפש והשינה. והתינוק. בערב שבת האחרונה לא הצלחתי להירדם כי חשבתי עליו כל הזמן. שיצא בסדר, בעזרת ה', שיוולד בשמחה ובבריאות, שיגדל טוב, בריא, מבסוט. ועלי חשבתי. על מי אהיה אחרי. האם שוב אצטרך להמציא עצמי מחדש.

אני מזמינה את מי שקוראת וגם את מי שקורא את הרשימה הזאת, להשמיע סימן חיים חיובי. כן, זאת בקשה קצת מוזרה, אין לי שום זכות לבקש אבל אולי יתחשק לכםן ללוות אותי על אמת בתשיעי. וגם אחר כך, מתוך סולידריות שכזאת.

יום האשה שמח, ללא עצירויות, טחורים ובצקות.

 

 

גילוי דעת נגד גילוי הדעת- על הכרעת הדין במשפטו של האנס בני שמואל

לקח לי זמן לקרוא את הכרעת הדין במשפטו של האנס בני שמואל. רוחב היריעה של הטקסט המשפטי עושה את שלו אולם גם הקושי שבקריאת העדויות הספיציפיות- של הנפגעת ורד דורון, בתו של האנס שמואל ושל קרובות וקרובי המשפחה שלה. אל מול השטחיות והרדידות בטיפול התקשורתי בנושא (על סיקור זה ובכלל הכשל בסיקור תקשורתי של אלימות מינית אפשר לקרוא אצל צפי סער בהארץאבנר הופשטיין בעין השביעית או אצל אור סופר באונלייף ) בולטת הכרעת הדין בנימוקיה המפורטים (כפי שיש לצפות) וביכולת שלה ליצור תמונת עולם מורכבת והבנת השלכותיה של פגיעה מינית על חייהם של נפגעות ונפגעים. במובן הזה, אולי יש סיבה להיות אופטימית- שינויים קורים. אמנם לא מעט שופטים ושופטות עדין חסרי הבנה אמיתית לגבי מהי טראומה מינית אולם מנגד, יש גם לא מעט שמבינים ומבינות את עומקה של הטראומה ואת האופן בו היא משפיעה על חיי הנפגעות והנפגעים. מאז החלטתה של שרת המשפטים, ציפי לבני, לחייב את רשות בתי המשפט לקיים השתלמויות לשופטות ושופטים אודות אלימות מינית וטראומה מינית, עברו את ההכשרות הללו עשרות שופטים ושופטות ואני מקוה כי את התוצאות נראה באופן בו מערכת המשפט תלמד להקשיב לנרטיב פגיעה מינית כפי שהוא מסופר על ידי נפגעות ונפגעים.

כאשר כלי תקשורת מסויים בוחר בכותרת כמו הכותרות שראינו, הוא מעצב את המחשבה הראשונית שלנו לגבי האירוע שקרה. קרי, במקרה של האנס בני שמואל אנו עוסקים בעיקר בסוגיה של "הרשעה בעקבות חלום", לכאורה ולא "הרשעה בעקבות מעשי אונס חוזרים ונשנים במשך שנים". כולנו מנהלים חיים עמוסים ולחוצים ולרוב אנו מסתפקים במה שהמתווכת העליונה, התקשורת, בוחרת לקרוא לו בשם עבורנו. כן, זה כמעט טבעי כי אין לנו זמן לכלום, זה ברור. משום כך, הבחירה ללמוד את הדבר בעצמנו, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לא להכריע באמצעות כותרות, היא בחירה פוליטית משמעותית בעיקר בתחום כמו אלימות מינית. אולי חלק מהעמידה לצד נפגעות ונפגעים היא להבין את הנושא, את החומר, את התיאוריות, לקרוא את הסיפורים והעדויות, ללמוד באמת מהי טראומה מינית, לקרוא את הכרעות הדין כדי לדעת מה להשיב. כן, שולחת את כולנו לעשות שיעורי בית, אין ברירה. יקח כמה זמן שיקח.

אז קראתי לאיטי את הכרעת הדין, מנסה להתמודד עם המושגים המשפטיים, עם הניואנסים, עם העדויות, עם הדיונים בבית המשפט המחוזי ועם ההכרעה בבית המשפט העליון. אני מעלה כאן כמה דברים שנראים לי משמעותיים לא רק למקרה הספיציפי הזה אלא לפגיעה מינית באופן עקרוני.

בנובמבר 2007 הורשע בני שמואל בבית המשפט המחוזי בביצוע עבירות של אינוס, בעילת קטינה ומעשה מגונה בכפיה. ההרשעה היתה ברוב דעות (השופטים רוטלוי וד"ר ורדי) כנגד דעת מיעוט (השופטת אמסטרדם). במסגרת ערעור שהגיש שמואל על הרשעתו התגבש הסדר דיוני בין הצדדים ובמסגרתו הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לשם הגשת חוות דעת מומחים מתחום הרפואה ובריאות הנפש. לאחר שמיעת עדויות המומחים הורשע האנס שמואל פה אחד באותן העבירות והותיר את העונש על כנו. במסגרת הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין, לבית המשפט העליון, מפרט פסק הדין את העדויות מהדיונים הקודמים כולל, כמובן, עדויות המומחים מצד ההגנה והתביעה. החלק בו מפורטות עדויות המומחים הוא החלק המעניין ביותר לטעמי ובין היתר, הוא זה שמשרטט את ההבדל המשמעותי בין תפיסה מחקרית-סטטיסטית-אקדמית המסתכלת על סוגיית החלום והזכרון כמושא מחקר אמפירי, לבין תפיסה נרטיבית-איכותית- טיפולית שבראש ובראשונה מסתכלת לנפגעת בעיניים ומקשיבה לנרטיב שהיא מספרת.

כידוע, סלע המחלוקת המשמעותי בהליך המשפטי ובתגובה הציבורית להרשעה נסוב סביב סוגיית הטריגר לחשיפת ההתעללות- חלום שחלמה ורד דורון, הנפגעת, בשנת 1999 בעת שהייתה בניו יורק. בחלומה, אביה נוגע בה, שם קונדום וכמעט חודר אליה. לדבריה, זה היה חלום אבל זה בא כזכרון בעצם. זאת אומרת זה היה משהו מאוד ברור שפשוט את קמה ואת יודעת שזה היה. אל מול החלום הזה ואל מול מצבה הנפשי (ועדויות נוספות שמייד אגיע אליהן) טען בני שמואל כי היא משקרת וכי בדתה עלילה. כאמור, בית המשפט המחוזי הרשיע את שמואל. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, שהרשיעה את שמואל, התייחסה לא רק לאמון המלא בגרסתה של הנפגעת אלא גם למשמעותן של הראיות המסייעות. הראיות הללו, תמונת המציאות של חיי היום יום בילדות ובבגרות של ורד דורון ומשפחתה, היומן שכתבה, נסיעתה לניו יורק, השיחות המעטות שניהלה עם הסובבים אותה, כולם התעופפו כאבק פורח אל מול סוגיית החלום. בוודאי שהבחירה בעיסוק שטחי ורדוד של רוב כלי התקשורת בשאלת החלום מתעלם מכל התמונה המורכבת שהוצגה בבית המשפט ובהכרעה המפורטת והרצינית. בית המשפט עצמו, שהעמיק לעסוק בסוגיית הזכרון ובמושגים כמו זכרון מודחק, מושתל, מדומה ומשוחזר, לא הזניח את הבדיקה המדוקדקת בראיות ובעדויות השונות אך אלו הלכו לאיבוד תחת מהומת גילוי הדעת של 47 חוקרים מתחום הזכרון, המוח והפסיכולוגיה וכל מה שהתעורר בתגובה: תגובתם של העדים המומחים במשפט, פרופ' אלי זומר וד"ר צביה זליגמן, תגובתה של ד"ר עדנה פואה על תגובתם שלהם (שעלתה באתר הארץ בעת כתיבת שורות אלו), וכמובן טורי המחאה השונים כאן וכאן, רק לשם הדוגמא כי היו עוד.

בתגובתם, כתבו זומר וזליגמן:  מקריאת פסק הדין אנו למדים כי בניגוד לדברי גילוי הדעת, בית המשפט לא הרשיע את הנאשם על סמך זיכרון מודחק ששוחזר לאחר שהופיע בחלום, אלא על סמך שלל ראיות שהצביעו על רצף של רסיסי זיכרונות מסוגים שונים ביחס לעבירות שבוצעו, אותן חוותה הנפגעת במשך שנים רבות וראיות תומכות אחרות ועל אף מאמציה העזים דווקא לא להאמין לעצמה ולא לזכור. כן, כל אותם ראיות שפשוט התנדפו מהדיון הציבורי… על כן, אבקש להמשיך בדרכה של העיתונאית והכותבת רונית צח (לצערי, לא הצלחתי לצרף קישור)  ולתת מקום לדברים שנכחו משמעותית בהכרעת הדין והם קריטיים להבנת התמונה כולה. בכך אני מבקשת לא רק להעמיד את התמונה על דיוקה אלא לתמוך בסיפורה של הנפגעת ובכל הנפגעות שהסיפורים והחוויות שלהםן מוטלים בספק השכם והערב. אני מאמינה לכן. אני מאמינה לכם. חלק מהטקסטים המצורפים קשים לקריאה. הנה דברים שכדאי לדעת, שראויים לתזכורת ולנוכחות ושבית המשפט קיבל אותם כראיות משמעותיות או כנתונים משמעותיים:

1. האנס בני שמואל אנס ותקף את בתו, ורד דורון, בעת שהיתה צעירה מאוד. משום ההתיישנות, כתב האישום עודכן למעשים שביצע האנס בעת שהנפגעת היתה בת 10-11.

2. בני שמואל יצר תנאים אשר נועדו לאפשר לו לתקוף את בתו ביתר קלות- הוא הכריח את בנותיו לישון בכותנת לילה ללא תחתונים ובעת שעת ההשכבה, ברך איתן "שמע ישראל" תוך שהוא מבהיר להן שאסור באיסור חמור לדבר אחרי קריאת שמע.

3. מלבד מעשי האינוס, בני שמואל נהג להכות את בתו, להשפילה ולדבר אליה בצורה פוגענית. על כל אלה היא גם מעידה ביומנה.

4. אירוע התקיפה שעלה בחלום לא היה הפעם הראשונה בה הנפגעת הרגישה או חשבה שמשהו לא בסדר. לטענתה, בהיותה בת 16 אמרה לפסיכולוגית שלה, אסתר אללוף:  אבא שלי עשה לי דברים, ואני לא מבינה למה אני מרגישה ככה. דורון טוענת כי אללוף אמרה לה שמדובר בתסביך אדיפוס ומאז לא הוסיפה לדבר על הסוגיה הזאת. בעדותה בבית המשפט, אללוף הכחישה כי כך אמרה לה. עוד כתוב בהכרעת הדין כי: היא (הנפגעת) העידה כי לאורך השנים ליוותה אותה התחושה כי "משהו לא בסדר איתי" וכי היא "מטונפת מלוכלכת מגעילה", אך היא התקשתה להתמודד עם תחושות אלה ולהבין את פשרן. 

5. מתוך הכרעת השופטים: בית המשפט עמד בפירוט על ההלימה בין תוכן דברי המתלוננת לבין הרגש
שנחזה כשהעידה; כאשר חשפה את דבר המעשים בפני בני משפחתה; ובעימות שנערך בינה לבין המערער. בית המשפט התרשם כי תיאוריה הפיזיים של המתלוננת את זכר המעשים שביצע בה המערער הם אותנטיים. כך תחושת המחנק והריח הכבד שתיארה כי חשה בעת ביצוע המעשים; כך תיאורה חוויות שהתרחשו ללא הקשר מיני, אך עוררו אצלה תחושות שחשה בעת ביצוע המעשים. כדוגמא לאירוע כזה צוין אירוע שאירע בתחנת הרכבת התחתית בניו יורק מספר חודשים לפני שהמתלוננת חלמה את החלום: המתלוננת, שהייתה עם בת דודתה, ר.ג., הבחינה באדם מבוגר שהסתכל עליה והוציא 13 לשון, דבר שגרם למתלוננת לפרוץ ב"בכי היסטרי" כהגדרתה (להלן: האירוע ברכבת התחתית). בית המשפט התרשם כי תיאורה של המתלוננת את המעשים הוא תיאור חווייתי אותנטי שאינו מכוון מטרה, ודחה את הטענה כי המתלוננת בדתה את המעשים. חיזוק להתרשמות זו נמצא בכך שלכל אורך הדרך נמנעה המתלוננת מלהשחיר את פניו של המערער היכן שלא הייתה בטוחה בפרטים, גם אם הם מפלילים, ומנגד לא נמנעה מלציין פרטים שיש בהם כדי להאירה באור שלילי או לפגוע באמינותה.

6. מומחיות מקצועית- לאורך הכרעת הדין וגם בדיון שנערך מחוץ לבית המשפט קרה דבר מעניין. רבים מאנשי המקצוע שהתבקשו לתת חוות דעת, או כאלה שנתנו אותה מיוזמתם, ברובם המכריע, אינם אנשים ונשות מקצוע מתחום הטראומה המינית. אנשי המקצוע שטיפלו בדורון, פרופ' אפטר ואללוף, לא קשרו את התקפי החרדה שלה לתקיפה מינית והנה, פרופ' אפטר הפסיכיאטר ואסתר אללוף הפיסכולוגית הקלינית, אינם מומחים לגילוי עריות או לזכרון משוחזר. הם זומנו לבית המשפט משום שהם אנשי המקצוע שטיפלו בורד דורון בצעירותה. אגב, העובדה הזאת תומכת בכך שלא היה כאן ענין של "השתלת זכרון", קרי, את ענין הפגיעה המינית ורד דורון לא "המציאה" בעקבות הטיפולים הפסיכולוגיים שעברה בנערותה, להיפך, הנושא כלל לא דובר. כאשר נערך דיון משלים בבית המשפט המחוזי, בעקבות ערעורו של בני שמואל, העידו מטעם ההגנה- פרופ' גושן וד"ר אורלי קאמפף-שרף. פרופ' גושן הוא מומחה בתחום הסטטיסטיקה ושיטות המחקר בנוגע לזכרון רגיל של אוכלוסיה רגילה. הוא אינו מומחה לזכרון טראומטי. עם זאת, פרופ' גושן העיד בנושא זכרון טראומטי ועוד אישר כי אין מדובר בתחום מומחיותו. הכשרתו אמפירית ואינה טיפולית. ד"ר קאמפף-שרף היא פסיכולוגית קלינית ונוירופסיכולוגית. לגבי עדותה נכתב בהכרעת הדין:                                                                      אשר לד"ר קמפף-שרף, בית המשפט התרשם מעדותה לחיוב, אך מצא כי חוות דעתה כללה טענות שלא בוססו, כמו-גם סברות והשערות ביחס לקיומם של מניעים  אלטרנטיביים אופציונליים שהיו למתלוננת לרצות להאמין כי המערער פגע בה בילדותה. בית המשפט דחה את טענת ד"ר קמפף-שרף כי מהראיות עולה שיתכן שלמתלוננת היה אינטרס תת-תודעתי למצוא אשם באביה, באמצו את עדות פרופ' זומר לפיה הדבר האינטואיטיבי הוא דווקא שימור הקשר עם ההורה הפוגע.                                באשר לגילוי הדעת של 47 אנשי ונשות המקצוע מתחום הפסיכולוגיה והזכרון, שאלה חשובה היא עד כמה כל אחד ואחת מן החתומים על גילוי הדעת מעידים על תחום המומחיות שלהם או לא. כלומר, באיזו מידה יש קשר בין עבודה מחקרית, אקדמית, סטטיסטית לבין ישיבה, הקשבה, שיחה וטיפול בנפגעות ונפגעים?! על כך מגיבים פרופ' זומר וד"ר זליגמן, מומחים מטעם התביעה במשפט: באקדמיה נהוג שחוקרים מעריכים רק עבודות בתחום מומחיותם. כך למשל, לא ישפטו מומחים בתחום המחקר והטיפול בקורבנות גילוי עריות מאמר מדעי בתחום קבלת החלטות או מחקרי זיכרון במעבדה, ולהיפך: לא ישפטו חוות דעת בנושא של טראומה כרונית ודיסוציאציה אנשים שזו לא התמחותם. להווה ידוע כי אין כל קשר בין זיכרון למילים, תמונות או סיפורים הנבדקים בניסויי מעבדה באוניברסיטה על סטודנטים מתנדבים לבין זיכרונות של טראומות ילדות ממושכות, ולכן, מדובר בשני תחומי מומחיות נפרדים.          גם בתי המשפט המחוזי והעליון סברו כך ובשתי הערכאות ניתן משקל רב לדעתם של מומחים
קליניים וחוקרים שהתמחותם הספציפית היא טראומה כרונית ודיסוציאציה. ראוי שקריאה ביקורתית של
גילוי הדעת אליו אנו מגיבים תכלול גם בחינה של תחומי המומחיות הספציפית של כל החותמים.            פרופ' אלי זומר, ד"ר צביה זליגמן וד"ר ענת גור אשר העידו מטעם התביעה בבית המשפט הם אנשי ונשות מקצוע מתחום הטראומה המינית. הם ממובילי המחקר, הטיפול והכתיבה אודות גילוי עריות ואלימות מינית בישראל.

7. בדיון הנוסף שנערך בעקבות הערעור על הכרעת בית המשפט המחוזי ,בו היתה דעת מיעוט, שופטת המיעוט, השופטת  אמסטרדם הצטרפה למסקנה כי יש להרשיע את המערער במעשי האינוס, בעילת קטינה ומעשה מגונה בכפיה. ההרשעה נותרה על כנה. בית המשפט קיבל את טענת ההגנה כי על ההכרעה להישען לא על מהימנות המתלוננת אלא על תימוכין חיצוניים אך הבהיר כי ליבת הראיות נעוצה בגרסתה. לשיטת בית המשפט במקרה זה הוצגו ראיות חיצוניות נוספות שתתמוכנה בגרסת המתלוננת. 

8. דבר מעניין וחשוב ביותר לטעמי שקראתי בהכרעת הדין הוא היחס לעדות כבושה. במאמר הזה שכתבתי בעקבות הרשעתו של יונתן היילו התייחסתי לנושא עדות כבושה בהקשר אלימות מינית וחוסר ההבנה שלו בהקשר זה על ידי בית המשפט. והנה, בהכרעה זאת כתוב בצורה ברורה: התאמה נוספת למאפייניהן של עבירות אלה, שעומדת בפער ניכר מהכלל הנוהג ברגיל, מצויה בנכונות ליתן משקל – ואף מלא – לכבישת עדות. כידוע, אם ברגיל מיוחס לעובדה שמדובר בעדות כבושה משקל ניכר, הרי שבמקרה של עבירות מין בכלל, וביתר שאת במקרה של עבירות מין במשפחה, הכיר בית המשפט בכך שכבישת העדות אופיינית לקרבנות גילוי עריות ולכן במקרים אלה אין הגשת התלונה באיחור פוגעת במהימנותה, אם ניתן הסבר המניח את הדעת לכבישתה. בית המשפט הכיר בשורה ארוכה של טעמים לכבישת עדות. כך הוכר כי כבישת העדות יכולה לנבוע מטעמים הקשורים בהתמודדות האישית-פנימית של הקורבן דוגמת תחושות של פחד, אשמה, בושה ולעיתים אף חוסר הבנה של הקורבן כי המעשים שנעשו בו או בה הינם פסולים…  כן זכו להכרה טעמים חיצוניים לכבישת עדות בעבירות אלה, דוגמת חשש של הקורבן מפני החשיפה הכרוכה בהגשת התלונה וחשש מפני הליך החקירה ובפרט מפני ההליך המשפטי ומתן העדות במסגרתו. עוד הוכרו סיבות דוגמת לחץ המופעל על הקורבן על-ידי סביבתו או חשש לפגיעה בתא המשפחתי או בקרוב משפחה.                                        כן, על זה אנחנו מדברות כאשר אנחנו מדברות על הקושי המהותי, האינהרנטי בלספר את סיפור הפגיעה המינית, לחשוף, להגיש תלונה, לדרוש צדק.

בהכרעת הדין של בית המשפט העליון ישנם 119 סעיפים, מטבע הדברים לא יכולתי להכניס את תקציר כולם כאן. לא פירטתי את מצבה הנפשי של הנפגעת, לא התייחסתי לניתוח המעמיק של "זכרונות מודחקים" בדיון האחרון בבית המשפט העליון ועוד ועוד. אני מבקשת לסיים בציטוט אחד מתוך היומן שהנפגעת כתבה בשנת 98 ולאחר מכן מתוך דברי בית המשפט.

ורק אני בחרא. חשוך. חנוק. מגעיל. קטן. מטונף. רוצה לעוף.
…רוצה לנשום. לנשום עמוק. לנשום נקי. לנשום טוב. רוצה
חופש. שקט. פרטיות. ואין לי. אין לי. כופים עליי שוב ושוב
חדירה. כמו אונס. אני נועלת. בועטים חזק ופותחים. אני
בורחת – רודפים אחריי. מעפילים עליי בכוח וחודרים. ואני לא
רוצה אבל גם לא יכולה להתנגד. אני מנסה להתנגד אבל אין לי
מספיק כוחות. הצילו! (בעמ' 2).

ומן המשפטים האחרונים בהכרעת בית המשפט העליון: המערער ניצל את תומתה של בתו, חמס את ילדותה ונעוריה וגרם לה לצלקות נפשיות בל ימחו. אני תקווה כי סיום ההליכים המשפטיים בעניינה יביאו מזור לנפשה הפצועה של המתלוננת…אכן, על העונש לשקף את חומרת המעשים שעשה המערער במתלוננת. עליו לשקף את גזילת ילדותה, את ניצול אמונה ותלותה במי שאמור היה לאהבה ללא תנאי
ולהגן עליה מכל רע.

טור זה נכתב סביב שבת פרשת נח. המשוררת וחוקרת התלמוד רוחמה וייס כותבת על ענין "כיסוי העריות". יחד עם בית המשפט אני מקוה כי נפשה של הנפגעת תדע שקט.

מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: 1202 לנשים, 1203 לגברים. ביום חמישי, 6 בנובמר, יקיים מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית על שם לינדה פלדמן בירשולים, אירוע התרמהלטובת פעילות המרכז. אשמח לראותכםן שם.

באתי לבקש הגנה על חיי

באתי לבקש הגנה על חיי כי אני נמצאת תחת השפלות, קללות והטרדות. כל השכנים יוצאים החוצה ושומעים הכל. אנשים ברחוב שואלים אותי אם אני צריכה עזרה. אני לא מצליחה לעבוד ולהתפרנס. הוא מטריד אותי, מגיע אלי לעבודה, שובר עלי חלונות, שובר דברים, מציק לי. אני לא מוכנה לחיות תחת טרור יותר. היה לי מספיק. דפנה בר ציון, הי"ד כתבה את הדברים האלה בעת הצהרתה במשטרה בחודש אפריל השנה. היא הגיעה כדי להתלונן נגד בן זוגה ממנו נפרדה, אילן בן עמי. בן עמי רצח אותה בחודש אוגוסט.

שמואל דטיאשווילי נעצר על ידי המשטרה בעקבות תלונה שהגישה נגדו אשתו שחיה ממנו בנפרד, אביטל רוקח, לאחר שתקף אותה. כששוחרר מהמעצר, 24 שעות בלבד אחרי שתקף, התקשר בנה למשטרה ואמר כי הוא מפחד שהאב ירצח אותה שכן כבר איים לעשות זאת. בתחילת ספטמבר נרצחה אביטל רוקח, הי"ד, על ידי דטיאשווילי .

פאטמה הייב, נערה בת 14  מטובא זנגרייה, נרצחה על ידי אחיה ובן דודה משום שיצאה מן הבית ללא קבלת אישור וללא ליווי. אחיה אף רדף בסכין את אחותה הגדולה ואיים לרצוח אותה בגין אותן הסיבות ממש. כתב האישום הוגש בשבוע האחרון. פאטמה הייב, הי"ד

המשטרה עצרה גבר צעיר בן 25 בחשד שאנס נערה בת 17 שהיתה תחת השפעת אלכוהול . אשה בת 60 ממרכז תל אביב נאנסה על ידי פורץ שנכנס לביתה לפנות בוקר. השבוע נעצרו "בוגר" תוכנית כוכב נולד בחשד להיותו שותף במעשה אונס בנערה שהכיר דרך פייסבוק, גם אביו נעצר בחשד לאונס. גואל רצון הורשע בביצוע אונס בנסיבות מחמירות, עבירות מין במשפחה, מעשי סדום ומעשים מגונים. מרבית הנפגעות היו קטינות, חלקן היו בנותיו. בני שמואל הורשע באונס בתו, ורד אורון, מאז היתה בת 3 ועד גיל 11. השופטים דחו את הערעור השני שהגיש. הוארך מעצרם של דוד דבש וגד זראד, שנחשים בסרסרות, שנחשדים בסרסרות, החזקת נשים בתנאי עבדות ועבירות מין. תלמידים חשפו תמונות של המורה שלהם שצילמה עצמה בעירום מבלי שידעה שהתמונות האלו נמצאות על טאבלט שהשאילה לאחת מתלמידותיה. היא הוצאה לחופשה. פרקליט המדינה לשעבר משה לדור ובכירים נוספים בפרקליטות ידעו בזמן אמת על ההטרדה המינית שביצע לכאורה השופט יצחק כהן, ולא דווחו למשטרה, ליועץ המשפטי או לנשיא בית המשפט העליון.

אלה חלק מהדברים שקרו פה באוגוסט ספטמבר. ספטמבר עדין בעיצומו. אין לי סיבה להיות אופטימית.  זה היה קיץ של מלחמה, של אובדן חיים, של כאב רב. מבחינת נשים נפגעות אלימות מינית, אלימות פיזית, מילולית, רגשית וכלכלית זה לא היה קיץ יוצא דופן. נשים חיות תחת הטרור הזה בלי ועדות חקירה, בלי הפגנות של מאות אלפים, בלי מסיבות עיתונאים, בלי מאמרי מערכת, בלי תוכניות פיצויים. חלקן הגדול כלל לא מדברות. הן יודעות שיאשימו אותן. ובינתיים, הארץ לא רועדת, ראש הממשלה לא קובע בטון חמור כי אנחנו לא ניתן לטרוריסטים לשלוט על חיינו, הקבינט לא מתכנס, גנרלים של בטחון פנים לא עוסקים באיום הקיומי היומיומי על חייהן של מאות אלפי נשים. זהו הטרור המוכחש, החי בתוכנו.

דבריה של דפנה בר ציון ז"ל, באתי לבקש הגנה על חיי, הזכירו לי את "באתי לעמוד ולהתחנן לפניך" בתוך תפילת הנני העני ממעש בנוסח האשכנזי של מוסף יום כיפור. אשמנו בגדנו בכן, דפנה, אביטל, פאטמה, ורד, שלא ראינו קודם, שלא הפכנו עולמות, שלא דרשנו תשובות ופתרונות מידיים, תקציבים, תוכנית לאומית למלחמה בטרור נגד נשים. בטחון אינו רק שאלה של הסכסוך היהודי ערבי, חמאס מול צה"ל. בטחון מתחיל בראש ובראשונה בבית, במשפחה, בזוגיות, בשכונה, ברחוב, בבית הספר, במקומות העבודה. אנחנו דורשות בטחון ושוויון. אנחנו דורשות לחיות.

הדברים נאמרו במסגרת ערב "הייד פארק פמיניסטי" ביוזמת מרכז נאורה של ויצ"ו ובשיתוף עם קבוצת הפייסבוק אני פמיניסטית דתיה ואין לי חוש הומור

עוברת כמזרחית, עוברת למזרחית

מאז ומתמיד אני מקבלת ההערות על צבע העור שלי. מילדות ועד היום אני נשאלת אם אני תימניה או עיראקית. למקומות חדשים אליהם הייתי מגיעה התבקשתי להביא מלאווח (כי זה מה שנשים תימניות עושות כל הזמן, מכינות מלאווח, כך למדתי). עם השנים התפתח משחק כזה בו העומד לפני היה אומר לי משהו על "אצלכם זה אחרת" ואני הייתי שואלת לאיזה אצלכם הוא מתכוון, ומשם הניחוש היה עובר לתימן, עיראק, מרוקו עד שהייתי שולפת את שם המשפחה הפולני שלי, מייבסקי (בלי א' בבקשה) ובן שיחי היה נדהם, אני הייתי מתענגת על האכזבה וחוזר חלילה. לא מעט בחורים, גברים, איתם יצאתי, גם להם היה מה לומר על המראה האקזוטי שלי, כביכול. רובם, כמובן, היו אשכנזים כי כאשכנזיה הכירו לי בעיקר אשכנזים. מידי פעם היו שואלים אותי אם לא אכפת לי להכיר בחור תימני. אז, לפני עשור וחצי, הייתי רק בראשית דרכי בנבכי הגזענות בכלל והגזענות בחברה הציונית-דתית בפרט, על כן תגובתי היתה מתונה יחסית. לא, לא אכפת לי לצאת עם בחור תימני. כך נכנסו לרזומה ניר, שימי, יגאל. כמה מזרחים שהתפלק להם. בסוף התחתנתי עם אשכנזי אותנטי.

מאז שיש לי מבט חיצוני על עצמי הבנתי שאני עוברת כמזרחית.

לא רק אני נראית לא אשכנזית במשפחתי המאוד אשכנזית. גם בשתי אחיותיי ניתן לחשוד שהן נישט פון אונדזערע. אבא שלי נראה מזרחי מהודר בעל שפם כמובן וכך שלושת אחיו על לא מעט מילדיהם. אנחנו משפחה גבוהה, כהת עור, שיער ועיניים. כך, במשך שנים אני מסתובבת עם חזות מזרחית, שם אשכנזי, סיפור נחמד לספר. הכל בסדר, אצלי זאת רק אנקדוטה. בראש קורות החיים שלי לעד יתנוסס "מייבסקי".

במאמרה נשיות בין כהות למזרחיות, אשר מופיע בספר המאמרים הנהדר לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית, בעריכת שלומית לירמראיינת ד"ר עליזה פרנקל שש עשרה נשים מזרחיות. אצל כולן, כותבת פרנקל, המודעות לצבע העור הכהה מסומנת כאחת מהחוויות המרכזיות בחייהן ורבות מהן מביאות לראיון התייחסויות ספיציפיות לצבע עור ובעיקר התייחסות היררכית למראה, שבמסגרתה בהיר תמיד יחשב מכהה. הנה דוגמא להיררכיית יופי המתרחשת בתוך משפחה מזרחית בה אחת הבנות בהירה בצורה משמעותית מאחיותיה, על כן, יפה מהן: אני זוכרת ריבים עם אחותי כשהיא אומרת לי "העיקר שאני יותר יפה ממך". אליה התייחסו תמיד כאל יפהפייה, אמרו שהיא בובה. ברגע שהיא נולדה הרגשתי איך אני זזה הצידה. אמא שלי היתה רק איתה כל הזמן, ויש לה גם ילדים מאוד יפים ומוזר שאמא שלי הולכת עם הילדים שלה והיא מאוד אוהבת להשוויץ ולהראות את הילדים שלה כי הם בלונדינים עם עיניים כחולות ויפים נורא. פרנקל מתעדת עוד התייחסויות להיררכיית העור והיופי כבעלי משקל רב בבחירת בני זוג ומכיוון שני- בהיבחרות לנישואין. אפרת, אחת המרואיינות, מספרת: אצל גברים יש קצת יותר כהי עור מאשר אצל הנשים, אבל לא עושים הבדל עד שזה מגיע לנקבה, זה קטע שמטריף אותי. אמא שלי אף פעם לא אמרה את המשפט "היא לא מספיק יפה". יש לזה שם, היא היתה אומרת "כח'לה". כהת עור היא פחות שווה בשוק המציאות לחתונה, המראה החיצוני שלה לא כ"כ מציאה כי היא כהת עור. לאחר שהיא בוחנת את השיח בין אמהות (נשים מדוכאות שהיו בנות מדוכאות) לבנותיהן אודות הסטנדרטים האכזריים כלפי יופי ומושגי גוף, קוראת פרנקל לנשים מזרחיות לפעול לא רק כאינדיבידואליות אלא כקבוצה פוליטית שתפעל לשינוי סטראוטיפים השוללים את המראה המזרחי ואת צבע עורן הכהה ומדכאים את הנערות ואת הילדות על ידי הדרתן אל מחוץ להגדרת היופי. מטבע הדברים, פרנקל מביאה כדוגמא את פעולתן הפוליטית של נשים אפריקאיות אמריקאיות בנושא.

על היררכיית היופי אפשר להוסיף את שלל התגובות הספציפיות שנשים מזרחיות "זוכות" להן ברחוב והן נוגעות לא רק לצבע עורן ושיערן אלא גם ליכולות המיניות שלהן – נשים מזרחיות ידועות בהיותן נשים חמות  במיוחד(בשונה מהפולניות הקרות).

הציר האשכנזי-מזרחי שלי, מראה מזרחי מול מציאות אשכזנית, ידע תמורה מעניינת שחלה לא מזמן. בשנתיים שלוש האחרונות, בעיקר הודות לשלל חברות וחברים חדשים בפייסבוק הפעילים מאוד במאבק המזרחי, אני מוצאת עצמי נשאבת לתוך כתיבה אודות זהות מזרחית בכלל וזהות מזרחית פמיניסטית בפרט. מתישהו, לפני כשנה, הגיע אלי מייל מדוד שלי, אחיו של אבי, עם אינפורמציה מרעישה למדי. המשפחה שלי מזה שנים עסוקה בשאלות של גניאלוגיה ומידי פעם הצליחו בני המשפחה ללקט עוד מידע על מקורות השם "מייבסקי" . והנה, דוד שלי שולח מכתב מטעם מכר של חבר לעבודה והוא מומחה ליהדות אירופה. דוד שלי ביקש ממנו מידע על השם ותולדות המשפחה, וכעבור זמן מה זכה לסיפור הזה: השם מייבסקי, שמשמעותו חודש מאי, שימש משפחת אצולה פולנית נודעת ששלטה באיזור קרקוב במאה ה-18. יהודי בשם יוסף קטן אשר נולד באותו מחוז, עבר לרוסיה, ובמשך 30 שנה היה מנהל צי הסוחר של רוסיה הצארית. משפחתו של יוסף קטן, כפי שאפשר לנחש מהשם, אינה משפחה פולנית במקור כי אם משפחת סוחרים מעיראק ידועה בעולם המסחר של אותה תקופה, אשר שלחו את צאצאיהם לשאת נשים בכל העולם וכך יצרו והעמיקו את מסחרם בעולם כולו. בשנת 1862 קיבל יוסף קטן תואר אצולה, כאות הוקרה על פועלו המסור למען הצאר. קטן חייב היה למצוא שם מתאים ובחר בשם מייבסקי, כשם האצולה הפולנית אליה התוודע. יוסף קטן לקח את סמל האצולה של משפחת מייבסקי מקרקוב, הכניס בו שינויים וקבע אותו כסמל שלו. בפנקס האצולה הופיעו מאפיינים פיזיים של משפחות האצולה- למניעת התחזות, ומשפחת קטן מתוארת כאנשים חסונים וגבוהים בעלי שיער שחור ועיניים כהות. חיזרו למעלה לתיאור שלי ושלי בנות ובני משפחתי- בינגו. משפחת מייבסקי, יש לך שורשים עיראקיים, מזל טוב! והנה עוד כמה פרטים על משפחת קטן מייבסקי: ליוסף היו תשעה בנים ושתי בנות. בנו שבתאי, קיבל את אחת מנחלותיו בשם סאארמה אי שם באסטוניה, שהיתה באותה תקופה בשליטה רוסית. שבתאי עבר עם אשתו, חיה, בשנת 1900 לעיירה ז'טל. בנו, צבי הירש, שהיה גם סוחר, פגש את הרבי מסלונים וחזר בתשובה. לצבי הירש היה בן בשם אליעזר שנפטר צעיר בעת שאשתו כרעה ללדת ובנו נקרא משה אליעזר. משה הוליד את שבתאי, הוא סבא שלי, אביו של אשר מייבסקי אבי ושל הדודים שלי- משה, אברהם וצבי.

התרגשתי לקרוא את הסיפור הזה וכמובן שהפלגתי במחשבותיי, מה היה קורה אם הוריו של יוסף קטן לא היו יוצאים מעיראק כדי לסחור בפולין וברוסיה. איזו שרון קטן היתה נולדת במקום שרון מייבסקי. איך צבע העור שלה כבר לא היה אנקדוטה כי אם פוטנציאל לשאלות מורכבות אודות זהות, יופי, מיניות, ולאן היתה מתגלגלת? אז אחרי כמעט 40 שנה אני מקבלת תשובה יפה, שבטח רלוונטית עבור עוד אשכנזיות ואשכנזים בעלי מראה מזרחי, אודות מניין באנו. מרגישה עוד תוקף קטן להזדהות שלי עם המאבק המזרחי. כמובן שלא נדחפת בתור אבל שמחה לשבת בספסלים האחוריים של המחאה וללמוד אילו עוד מהפיכות צריכות לקרות בחברה הישראלית יהודית כדי שנהיה חברה מתוקנת.

אט אט אני בא לעולם. כבר התרגלתי, אינני מתיימר להתפרץ פנימה. אני מתקדם בזחילה. המבטים הלבנים, היחידים האמיתיים, כבר מבתרים אותי. אני מקובע. לאחר שכווננו את אזמלי המיקרו, הם מנתחים באופן אובייקטיבי שכבות של הממשות שלי. נבגדתי. אני מרגיש, אני יכול לראות במבטים הלבנים שלא אדם חדש הוא שהגיע, אלא טיפוס אדם חדש, מין חדש. בקיצור- כושי!                                   פרנץ פנון. עור שחור, מסכות לבנות.

 

אשה אחת בקריית גת

אז תודה לאלוקים שהמציאה את האיידס, אותה מחלה מלוכלכת, מפחידה, עם יחסי ציבור נוראיים במיוחד. סביר להניח, שאם לא היה כאן חשש ממגיפה המונית לא היינו יודעות ויודעים על המתרחש. קרית גת, כפי שמצטייר מהעדויות השונות הנוגעות למקרה הזה, היתה ממשיכה בשתיקתה.                                        אם אתחיל מהסוף, האשה מקריית גת היא דוגמה עצובה לדרך בה אנחנו מסמנים את נושאי הבזות שלנו (ותודה לז'וליה קריסטבה), כלומר, אשה שקיומה הורחק מהקיום הרגיל, הנורמלי של כולנו, והיא הפכה להיות אחרת וזרה. איני יודעת מאיזה גיל היא כבר הפכה להיות אחרת, יש כאלו שנולדות כך ואנחנו יודעות מה קורה לאשה אחרת וזרה. איום האיידס שריחף שם אפשר לקהילה מסביב הן להמשיך לראותה בתור האחרת ולכן בת ניצול לכל מטרה, הן לראות אותה כסכנה ברורה ומידית ולכן יש לעצרה כי את הסכנה הזאת מוכרחים להפסיק. אם כבר להפסיק, חדשות ערוץ 2 הם מקום ממש טוב להתחיל בו.

ומאז שנחשף הסיפור אני מסתובבת עם הכיב הזה בקיבה שיש לו קיום יומיומי והשאלה היא רק מה מידת חריפותו ביום זה או אחר. כי כשאת שומעת סיפור שמתגלגל שנים לאחור והוא רב משתתפים כלומר, יש מערכות שמאפשרת לו להתקיים בנחת, את תוהה כל הזמן אילו סיפורים במקביל עדין מחכים לבהלת האיידס שלהם. קראתי עוד ועוד עדויות, (מכלי שני – התקשורתי ) שברירי משפטים של הורים מבוהלים. בין הבהלה מפחד האיידס, לבין הבהלה שהילד הוא נפגע טראומה מינית (שתי בהלות קשות ) אני פוגשת גם את הדברים הבאים שפורסמו בישראל היום : אחת האמהות לתלמיד שבנה קיים יחסי מין עם החשודה אמרה: "כולנו אשמים. אני יודעת על הורים שידעו שבניהם קיימו יחסי מין עם האישה הזאת". האם סיפרה על שיחה שקיימה עם אחת האמהות: "שאלתי אותה למה היא לא פונה לרשויות, לרווחה, לחינוך, למשרד הבריאות, למשטרה… הייתי בהלם מהתשובה שלה: הבן שלי מבסוט שהוא מקיים יחסי מין עם אישה מבוגרת, שממנה הוא לומד על המין שהוא לומד בשיעורי חינוך מיני". אותה אמא ספיציפית גם ידעה על "האשה מבוגרת", גם ידעה כי הבן שלה מקיים איתה יחסי מין ולא סתם מקיים אלא "לומד על המין". יש שיעורי תיאוריה של חינוך מיני ויש פרקטיקום. ואותה אשה מבוגרת בעצם חונכת את הילד שלה (כבר דובר מסביב על הרפרור המציאותי לאסקימו לימון, אחד הסרטים הדוחים בתולדות הקולנוע הישראלי). הרי לכם ילד מופקר, על ידי הוריו, על ידי מערכת החינוך. מנגד, הנער הזה חי בתרבות שדורשת ממנו לעצב את גבריותו באמצעות חכמת הביצועים הפורנוגרפים שרואה את האשה ככלי ולא כשותפה שוות ערך לפעילות מינית מהנה. אבל מה קשורה לכאן הנאה בכלל? או שצריך לקחת את זה, או שצריך לשרוד את זה או שאת צריכה לשאת ולתת על זה. בכל מקרים ילדים וילדות, על יחסי מין לא נדבר אתכם כי זה מרגיש לנו מוקדם מידי אבל, הי, אף פעם לא מוקדם מידי להידבק באיידס ואת זה אנחנו לא נרשה. הנה הזדמנות מצויינת לצטט את דבריו של אחד מנציגי המשטרה (אצל נעה לנדאו, עורכת בהארץ) : נותנים להם (הנערים) סטייק אז הם לוקחים. מה הם ייקחו מרגרינה? יכול להיות שמישהו פה קרא קריאה צמודה מידי בכתבי איל גולן? כאלו אנחנו אחיותיי, חתיכות בשר. את יכולה להיות אשה מעורערת בנפשה בת 40, נערה בת 15 הנושאת עינייך למפורסם כזה או אחר, את יכולה להיות כל אחת אחרת, בסוף תמצאי עצמך על הגריל.

אשה אחת עם סיפור חיים אומלל ונוראי, "ידועה לרווחה" (ולא אעסוק כאן בשאלה מה הם עשו עם הידע הזה ובעיקר, מה לא נעשה) שוכבת עם קטינים, כלומר, עוברת על החוק (ביודעין? זאת סוגיה שתצטרך להיבדק באמצעות הערכה פסיכיאטרית). מנגד, עשרות? מאות? קטינים ואולי מבוגרים ששוכבים איתה, מנצלים אותה, מצלמים אותה ומעבירים את התמונות בווטסאפ או מבררים אודותיה באתר האינטרנט "סטיפס" שהוא, אם לא ידעתםן, אודות "טיפים קצרים לחיים ארוכים".