סיפור הלידה של הינוקא- ויב"ק הי!

שלושה חודשים שאני רוצה לכתוב בצורה מסודרת את סיפור הלידה של הקטנצ'יק, ובטרם ישכחו ממני הפרטים. חשוב לכתוב, בעיקר את הסיפורים הטובים, האופטימיים, כדי לראות שיש אלטרנטיבה, שיש עם מי לדבר.

בפרקים הקודמים- לידה שלישית אחרי קיסרי. הלידה הראשונה היתה טבעית ומפוארת, כן, בלי בושה.  אני- רוצה ללדת טבעי ללא התערבות. בתי החולים- בעלי מדיניות שונה לגבי לידה נרתיקית לאחר קיסרי, לנל"ק או ויב"ק בלעז.

הצירים התחילו בשעה 17 אחה"צ, ארבעה ימים לאחר תאריך הלידה המשוער. את ליל הסדר עברנו, את שבת עברנו ואני נורא התלבטתי אם ליזום זירוז טבעי או לחכות. בראשון בוקר התקשרתי לאמנדה, הדולה, שאמרה, האם את מרגישה מוכנה? אולי זה משהו נפשי שאת צריכה לשחרר כדי לאפשר לצירים להגיע?! התקשרתי גם למרפאה כדי לברר האם אני צריכה לבוא ולעשות מוניטור למרות שאני מרגישה תנועות והכל בסדר. המזכירה הרפואית נבחה עלי שזה חוסר אחריות, ולמה לא באתי כבר בשישי, ועכשיו חג וסגור ורק מחר… אבל, הרופא שאיתו שוחחתי אמר לי "אמא יקרה, זה הילד השלישי לך, אני בטוח שאת מכירה היטב את גופך ואת הדינמיקה של ההתכווצויות והתנועות, אם את רגועה הכל בסדר, בואי מחר בנחת". נרגעתי, לא כולם מתייחסים אלי כאל ילדה. אכן, הצירים התחילו אחה"צ, במקרה הייתי לבד בבית, המתולתל לקח את הבנות ליום הולדת ואני הרגשתי שיש לי מקום, שאני יכולה למלא את כל הבית בצירים 🙂 עשיתי מקלחת, נשמתי, הייתי מפוקסת במחשבה- לידה טובה, בריאה, בלי לחץ, בלי קיסרי, יש לי כוחות, הגוף שלי יודע.

הצירים הלכו והצטופפו, הבנות חזרו וההורים שלי באו בערב לקחת אותם לישון כך שלנו היה זמן לעבוד ולרקוד יחד עם הצירים. התקשרתי לאמנדה והיא הגיעה אלינו ב 21:00, התחברתי למכשיר טנס אותו לקחתי מראש מיד שרה ובאמת, בכל השלבים של הצירים המוקדמים ובמשך כמה שעות טובות הטנס ליווה אותי נאמנה בהתמודדות עם הכאב. אכלנו ארוחת ערב חגיגית, חיכינו עוד טיפה וב23:00, אחרי שהצירים כבר נהיו קרובים למדי, נסענו לבית חולים. הדסה הר הצופים.

כשהגענו לשם, למיון היולדות, קיבלה את פנינו האחות שירי שעשתה הערכת משקל וקבעה- 4.200. די התבאסתי להערכה כה גבוהה כי ידעתי שזה מצמצם את המרחק לקיסרי. הגיעה רופאה מתמחה (שנראתה כאילו לא ישנה שבועיים) ואמרה שזה ממש קרוב לקיסרי, שאני צריכה להבין שעם הערכת משקל כה גבוהה צריך לקחת בחשבון את הסיכוי הגבוה לקיסרי. שירי, האחות המיילדת אמרה שאני רוצה ללדת טבעי ושהיא מוכנה לעזור לי בכל מה שצריך. הרופאה שאלה אותי- מה את רוצה? אמרתי שאני רוצה ללדת טבעי, ללא כל התערבות. היא הלכה לדבר בטלפון עם הרופא המומחה, חזרה ואמרה " קחי לך כמה שעות, נראה איך את מתקדמת, אם לא יזוז נראה לגבי הניתוח".  הי, יופי של מילים מעודדות. מזל שכולם היו שם עייפים ולא היה להם כוח לפרוצדורות כירורגיות 🙂 שירי, המיילדת, אמרה שהיא אמנם אמורה להישאר בקבלה אבל שהוייב שלנו מוצא חן בעיניה והיא תשמח ללוות אותנו בלידה ולעזור לי ככל יכולתה ללדת לידה טבעית ושגם אם זה יגיע לקיסרי, נעשה את זה הכי טוב שאפשר. אלה היו רגעים שהכאב היה ברור ויחסית נשלט ואלה היו הרגעים שיכולתי להקדיש זמן לבקשות שאספתי לפני הלידה, לכל מי שביקשה או ביקש שאחשוב עליו טובות. היה לי טוב להתנתק לרגע מעצמי ולהקדיש זמן לאחרותים, גם אם זמן קצר.  בחצות וחצי לערך נכנסתי לחדר לידה מספר 1- חדר לידה עם מקלחת, סוג של פיצוי על העדר האמבטיה . בגלל שאני אחרי קיסרי כמובן שלא היה לי סיכוי במרכז ללידה טבעית בעין כרם, וכל הזמן הפחידו אותי עם המוניטור הרציף. אבל, שירי היתה גמישה גם עם זה וניסתה להקל עלי ולאפשר לי להיות גם ללא מוניטור. בראש עברה לי הלידה של לולינקה, שהיתה לידה נפלאה בתנועה ואח"כ על כסא אבל פה, הייתי די מותשת והייתי צריכה לשבת רוב הזמן. פחות אידיאלי, נכון, אבל שיעור חשוב בלימוד עצמי של דרישות תואמות מציאות…

בשלב מסויים הטנס לא עבד, הכאבים היו בלתי נסבלים, כלומר, הרגשתי שאני לא מצליחה לחשוב ולהרגיש את הכאב ככאב טוב שעוזר לתינוק לצאת החוצה ובעיקר ממוקדת בסבל שלו. שירי הציעה אפידורל אבל, כאמור, יש לי בעיה עם אפידורל, בעיה עקרונית (בפוסטים הקודמים) וגם ידעתי שיש סיכון, שאפידורל יסמן תחילה של מפל התערבויות שיוביל אותי לקיסרי. בכיתי נורא, כולם היו מאוד איתי שם- שירי המיילדת, אמנדה הדולה והמתולתל אהובי. לבסוף החלטתי ללכת על גז צחוק. זה אמנם חייב השארות במיטה ומוניטור די קבוע אבל הייתי זקוקה לעזרה מהסוג הזה. השעה כבר היתה 03:00, אולי 03:30, הרגשתי שאני ניצבת מול אותו קיר מפורסם, שיש כאן איזו נקודה שעלולה לשבור אותי. מימין, המתולתל עוזר לי לשמור על פוקוס ולנשום. משמאל, אמנדה מושיטה לי ידיה ואני מוחצת אותם חזק חזק (סליחה אמנדה) ומלפנים, שירי המקסימה מעודדת כל הזמן, מחזקת. היא שולפת שמן ומשמנת היטב את הפירנאום כדי להימנע מקריעות וחתכים. אני קרובה מאוד לייאוש, ההומור שלי מצליח להבליח לעיתים רחוקות מידי, קשה לי.

צירי הלחץ מתגברים, אהההה, אני מוציאה את הקולות המוזרים ביותר עלי אדמות ושירי מרגישה שזה מתקרב. היא רואה אותי בייאושי, אומרת שזה ממש קרוב ומציעה להביא לי מראה כדי שאוכל לראות את יציאת הראש. אולי, אם אצליח לראות את הראש יוצא אטען באנרגיה מחדש ואוכל לעזור לעצמי ולתינוק. אני עוברת לתנוחת שכיבה על הצד (עד אז הייתי במן ישיבה מוזרה כזאת), מגיעה עוד מיילדת שנהנית מרוח האקטיביות בחדר הלידה. המראה מולי, המיילדת השניה מציעה שאדחוף חזק את הרגל העליונה כנגד המותניים שלה ושירי בודקת מה קורה בתעלת הלידה. אין לי כוח, אלוהים, אבל שירי צועקת אלי שזה ממש קרוב, שהוא בתוך הקרומים ואם אסתכל היטב במראה ואם אושיט ידיים אליו אוכל לראות ולהרגיש אותו. אני מתסכלת ורואה, באמת מדהים, את הינוקא הזה עטוף כולו בקרומים, מתחיל לצאת החוצה. בכל יציאה שלו אני צורחת, ראש, כתף ימין ואז הוא מחליק החוצה מתוך גופי ואני מרגישה את אותה האופוריה המוכרת ברגע הזה שבו את באמת מביאה נשמה לעולם. אנחנו כולנו בוכות וצוחקות, ינוקא מציץ מבעד לקרומים, השיליה יוצאת נקיה ויפה, "בצורת לב" אומרת שירי בהתלהבות של צוות רפואי.

מזל טוב. בשעה 04:00 הגיח לעולמנו ילדינו השלישי, בן.  בלידה טובה, בריאה, טבעית, כואבת ושמחה.

21008_10200670302236273_464994776923176512_n

אשירה שיר לה', כך אני מרגישה, החיים מתרוננים בתוכי.

המשכתי לשוחח ארוכות עם שירי על בחירות והחלטות ועל האחריות שלה ושלי. עוד שעה וחצי עברה, אולי שעתים, ועברתי למחלקה. בדרך החוצה, על פני חלפה המיילדת של לולינקה שבינתיים נהייתה הסגנית והחלפנו כמה מילים נרגשות.

יממה אח"כ, מגיעה חמיטתי במחלקה המיילדת שהפכה לסגנית עם עוד אשת צוות בכירה להגיד לי שסיפור הלידה שלי מסתובב בחדרי הלידה כדוגמא ליכולת של המיילדות להוביל לידה בשונה ממה שחושב הדרג הרפואי הבכיר יותר וכמה זה חשוב להבין מה היולדת רוצה ולהקשיב לה וללכת איתה עד הסוף המתאפשר. נו, ליולדת הפמינסטית שאני, לאישי הוא הפוליטי, לא הייתי צריכה יותר מזה. ילד בריא- יש. מחשבות על איך נשים יכולות ללדת כמו שהן רוצות- יש. הכל בסדר.

אגב, המשקל בו נולד היה 3750 ולא 4200. הבדל מאוד קריטי מבחינת איום הקיסרי…

עכשיו, החלק הקל, לגדל את כל המשפחה הזאת ביחד.

מודעות פרסומת

17 מחשבות על “סיפור הלידה של הינוקא- ויב"ק הי!

  1. אני דומע ממש, משמחה עבור עוד צעד קטן במאבק שמתקדם לאט לאט, עבורך וגם מזכרונות דומים. בהצלחה עם השאר…

  2. גם אני ילדתי אצל שירי.היא מהממת,מקסימה אין דברים כאלו.פוסט מרגש ומקסים

  3. מקסים ומרגש, ללא ספק כוח נשי עמד שם לטובתך (עם כל הכבוד למתולתל מימין). את נהדרת. שתזכו לגדלו בשמחה ובאושר, וכמובן, בפוליטיות פמיניסטית מתבקשת. נועה

  4. ראיתי את אריאל עכשו והוא אמר לי שכתבת את הסיפור לידה. איזה יופי איזה לידה איזה אישה. היה מדהים. תודה שיכולתי להיות אתכם. נשיקות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s