יומן תשיעי#2 על הלידה של לולינקה

בשבח הקרעכצ

לפני הלידה הראשונה, המתולתל ואני החלטנו להתמודד עם סוגיית הלידה בכוון שלא בהכרח הולם את העדפות היומיומיות שלנו- נסענו למושב נוב ברמת הגולן לסופשבוע של הכנה ללידה בשיטת ימימה, מבית המדרש של דבש מסלע. שיטת החשיבה ההכרתית של ימימה רחוקה מאיתנו מאוד ומה ששמענו עליה עד לאותו הרגע לא גרם לנו לתחושת התחברות לז'אנר. אבל, הרגשנו שנינו שמשום שלידה היא אירוע כה יוצא דופן בחיים והכלים שהיו פעם בידי נשים באופן כמעט טבעי, או כאלה שעוברים במסורת מאם לביתה, אינם זמינים לנו, נדרש כאן צעד יוצא דופן.

ובכן, נסענו צפונה לחמישי-שישי-שבת של הכנה אינטנסיבית ללידה שעוסקת בעיקר במושג הכאב והאם אפשר להתייחס לכאב באופן אחר, האם אפשר לבחור בכאב מסויים ומה המשמעות של בחירה זאת. ניתנת האמת להיאמר כי אמנם בחורה חזקה ואיתנה אני בלא מעט אספקטים של החיים אולם בכל הנוגע לכאבים אני בתחתית הסיבולת. כואב לי, אני אוהבת להתלונן, אני משמיעה קרעכצים השכם והערב, כל שריטה קטנה מטרידה אותי במשך שעות, כאבי מחזור הורגים אותי, אני עושה שימוש נרחב במשככי כאבים, אני מפונקת, בלתי נסבלת, מנג'זת, אני שונאת כשכואב לי ולא יכולה להכיל את זה. אני הכתובת הראשונה לאפידורל.

לידה פעילה

אבל משהו הציק לי. הרגשתי שחסר לי ידע משמעותי ושמילת הקסם "אפידורל", מסתירה או מטשטשת כל דיון אלטרנטיבי. ואז קיבלתי מחברה את הספר לידה פעילה שהפך לי לגמרי את כל ההסתכלות על ההריון, הלידה, הצירים והמושגים הרפואיים שכרוכים בכל אלה. מבחינה פמיניסטית זה אחד הספרים החשובים שנכתבו בנושא לא רק בכך שהוא מעניק ידע מעשיר, כתוב בצורה מכובדת, נגישה ולא מתנשאת אלא גם כי הוא עוסק באחת השאלות הפמיניסטיות הקריטיות- היכולת לבחור. בעת הקריאה בספר הרגשתי שרשרת של אסימונים יורדים למטה .עוד הבנה, עוד הבנה. דברים שלא שמעתי מחברות מסביב, סוגיות שרופאת הנשים שלי מעולם לא שאלה אותי. גמעתי את הספר, שוב ושוב, החלטתי לקחת אחריות על הכנה ללידה שתאפשר לי ללדת בצורה טבעית תוך שאני לוקחת בחשבון כי לידה היא תהליך דינמי והכל יכול לקרות בה, גם תסריטים ששונים מאוד מהתסריט המיוחל שלי. בכל אופן, החלטתי לעשות את המקסימום כדי להכין את הגוף שלי ללידה פעילה, אקטיבית, טבעית, כזאת שיודעת שכאב עצום הוא חלק אינהרנטי ממנה. הבנתי כי עבורי, מבחינה רגשית-פסיכולוגית-רוחנית-אידיאולוגית-בריאותית ללדת בצורה טבעית, פעילה תוך שאני זזה ובוחרת בתנוחות גוף זקופות (עמידה, כריעה, עמידה על שש ועוד מגוון אפשרויות) היא הדרך שאני רוצה בה ובוחרת בה. הביקורת על המדיקליזציה שעברה סוגיית הלידה במאה השנים האחרונות, מאוד דיברה אלי. הביקורת על לידה בשכיבה על הגב שהביאה לשימוש נרחב באפידורל מאוד דיברה אלי. יחד עם המתולתל, החלטתי שאני אעשה את המקסימום כדי ללמוד את הסוגיה וכדי ללדת בדיוק כמו שאני רוצה. יחד עם המתולתל כי אני רואה בו פרטנר רציני לתהליך וכי הוא החבר הכי טוב שלי, המשענת שלי, אחד ממקורות הכוח שלי וכי אהבתו יכולה לסייע לי מאוד ברגע המפתח של הלידה. הבחירה בהכנה בשיטת ימימה התקבלה לא רק בגלל המלצה שקיבלנו אלא כי ההכנה הזאת מדברת נכוחה על כאב, על הכוח שבכאב, על בחירות מתוך ידע. בדיוק מה שרצינו.

אז נסענו צפונה להכנה. רוב הזוגות שהיו שם היו די שונים מאיתנו- בגיל, בתפיסת העולם, בסגנון והיה משהו מרענן בזה. לצאת מהאיזור המוכר, הרפתקה חדשה. קשה לי להפריז בחוכמת הדברים שלמדנו שם שבאמת שינו לנו את הפרספקטיבה אודות לידה, כאב, צירים, שמחה, אקטיביות, גמישות, שותפות, כוח, חולשה, אמונה. המון קצוות נקשרו שם בעדינות, ההבנה והלימוד עלו קומה ואז הבנתי שאני באמת הולכת ללדת ככה.

תביאו לי כסא

בספר לידה פעילה נתקלתי באופציה ללדת על כסא הולנדי1_141817740 2467419

כסא הולנדי או כסא לידה הוא כסא שנראה ומרגיש כמו אסלה פתוחה. הכסא תומך ביולדת בתנוחה זקופה ומאפשר למיילדת לשבת מולה ולקבל אל תוך ידיה את התינוק או התינוקת. הכסא מדמה את תנוחת הכריעה המפורסמת שהיא כנראה אחת התנוחות הטובות ללידה וידועה כמסורת לידה עתיקת יומין. הרי כולנו, כורעות ללדת… תרגלתי משך המחצית השניה של ההריון את תנוחת הכריעה וחשבתי שלידה על כסא כמעט כמו כריעה ממשית, יכולה להיות לי נוחה מאוד. אז כן- הלידה על הכסא היתה החלטה מצויינת שהוכיחה את עצמה 🙂

למה להישאר בבית כמה שיותר

בהכנה ללידה של "דבש מסלע" דיברו על המשמעות של ההמתנה בבית בשעת צירים. המתנה בבית בעת הצירים הראשונים משמעה להעביר את השעות הללו בתנאים הנוחים ביותר עבורך ולאפשר לפתיחה המיוחלת להתקדם בצורה טבעית לפני שאת נכנסת תחת עינה הביקורתית של המערכת הרפואית שלעיתים, ממגוון סיבות (כולן מפורטות ב'לידה פעילה') תוקעת ומעכבת את הלידה ואת הפתיחה. כשאת בריאה, ללא גורמי סיכון, אין סיבה לרוץ לבית חולים. עם דולה או בלעדיה, באמת שלא חייבות למהר למיון יולדות. אנחנו בחרנו לשתף דולה בתהליך שלנו וגם זה הסתבר כצעד חיובי ומיטיב ביותר (בקופת חולים כללית, אגב, ניתן לקבל החזר כספי בגובה משתנה על שכירת שירותיה של דולה. איני יודעת מה הדין בקופות חולים אחרות).

הולכת, כואבת, צוחקת

הצירים התחילו בשעות הבוקר של חמישי וליוו אותי משך כל היום, דרך הערב והלילה. גם כשהתחזקו נשארנו בבית. הלכנו בשכונה לאט ובזהירות, אכלנו גלידה, לקחנו סרטי קומדיה מטופשים, קראנו בטקסטים שכתבתי בעקבות ההכנה ללידה. התקלחתי שוב ושוב. כאב לי נורא, התקלחתי שוב. לדולה התקשרנו רק בחצות שבין חמישי לשישי. היא יצאה לדרך לכוון הבית שלנו ואני, כמובן, הלכתי להתקלח. היא הגיעה אלינו באחת בלילה ועוד שלוש שעות העברנו בבית כשהיא תומכת בי מאחור, כלומר, לוחצת בצורה חזקה מאוד על הגב התחתון שלי שם התרכזו הצירים. בין ציר לציר, נרדמתי. שמעתי על השינה בין הצירים אבל לא האמנתי שהגוף באמת מסוגל להגיע לדרגה כזאת של חכמה ושימור אנרגיה. נרדמתי לדקה, שתיים, חמש, שינה חזקה מאוד בין ציר לציר, שנתנה לי כוח לצירים שאחרי. טיפה אחרי ארבע לפנות בוקר נסענו להדסה הר הצופים הגעתי לשם בפתיחה של 8 וקיבלתי חיזוק מאוד משמעותי להחלטה להישאר בבית ובכלל ליממה המשותפת של המתולתל ושלי. הרגשנו צוות מגובש, מפרגן, עוצמתי ובליווי הדולה הרגשנו רגועים לגמרי. השעות הקרובות עוברות עלי בשינוי תנוחות ובתזוזה כדי לקדם את הפתיחה לפתיחה המקסימלית. המיילדת מתחלפת ולמרות שהמשפט הראשון של המיילדת החדשה היא "תראי, אני לא מתה על זה" (לידה טבעית), המשפט השני שלה הוא "אבל אני אלך איתך כמה שתרצי ללכת עם זה" ובאמת, המיילדת ששמה מיכל הלכה איתנו דרך התנועה והתזוזות והצירים ככל שביקשתי. מידי פעם נמנמתי, מידי פעם רקדנו יחד המתולתל ואני, ישבתי על הכדור, סיפרתי בדיחות על עצמי, כאב לי נורא, המהמתי, נשמתי, השתדלתי לא לסבול ולתרגם את הכאב לאנרגיה עוצמתית שתעזור לתינוקת שלי לצאת החוצה. רגע של משבר משמעותי זכור לי, כשמיכל אומרת שהיא מקוה שלא תצטרך לעשות חתך בנרתיק כי היא חוששת שיש לי "פירנאום קשה" (אי אפשר לבחור במונח קצת פחות מתסכל וקצת יותר חומל, אבוי, כמה קשה היה לשמוע שהפירנאום שלי קשה אחרי כל תשומת הלב שנתתי לו בחודש האחרון). כשמיכל רואה שאני נשברת היא מעודדת אותי:" אני אעבוד על זה עם השמן שהבאת ואולי לא נצטרך לחתוך". את צירי הלחץ שארכו משהו כמו חצי שעה העברתי על כסא הלידה. המתולתל מהצד, הדולה מאחורי, המיילדת מלפני וכולנו יושבות יחד כמו פעם, מספרות סיפור סביב המדורה. אה, כן, רק חבל שאני מרגישה כאילו אני נשרפת שכן צירי הלחץ הללו יוצרים תחושה של בעירה, שריפה של ממש. אני צוחקת, בוכה, נאנקת, מותשת. המתולתל מישיר אלי מבט. אני לא לבד. מיכל קוראת לי להושיט ידי ולגעת בכיפת הראש של הילדה שלי ואז, מרגישה, חייבת ללחוץ והיא נפלטת קדימה לידיים של מיכל. אני בוכה את בואה לעולם של ביתי הבכורה.

אמנם עברתי חווית גופנית ונפשית קיצונית אבל הגוף מרגיש לי חזק ובריא (אח"כ, גוף ונפש שלא ישרדו את ניסיונות ההנקה), ללא חתכים וללא תפרים. השמש כבר עלתה, בוקרו של ערב חג שני של פסח.

את ביתי השניה המכונה זושא, אני יולדת כעבור שלוש וחצי שנים בניתוח קיסרי. זה, כבר סיפור אחר לגמרי.

 

 

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “יומן תשיעי#2 על הלידה של לולינקה

  1. החופש לבחור לידה! מהממת ונהדרת, כמו שאת נקראת גם בדברים אחרים. ❤

  2. סיפור לידה הוא תמיד סיפור מותח, אבל את, כרגיל, עלית על כולנה. איזה יופי שכתבת
    חבל שלא התחבקנו אתמול כשהיתה לי הזדמנות, אני כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת (לפחות בנושא היריון ולידה…) בעיניי, הבחירה 'איך ללדת' היא האקט הפמיניסטי מכולם.
    מאחלת לך לידה טובה ומרגשת לפחות כמו זאת, ואפילו משודרגת – יותר קצרה!!
    אחר כך, אם תרצי, נדבר על פמיניזם וברית מילה. נראה לי שנצטרך להמציא פה משהו חדש
    דרך צליחה!

      • את יודעת מה? אני אשמח ללמוד ממך. כי אני חיפשתי תשובות לשאלות שהטרידו אותי מאד, ולא מצאתי. אז בבוא היום, שתפיני-נא

  3. הוי אהובה אחת
    (סליחה, סליחה, אהובה בהסכמה, מרחוק, בשותפות הגורל ונהר הרגש האנושי)

    תודה שאת כותבת. חיזוקים לנפש ולגוף.

  4. פינגבק: סיפור הלידה של הינוקא- ויב"ק הי! | דוסה פמיניסטה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s