יומן תשיעי#1

אלוהים וסטטיסטיקות הבלוג יודעות כמה זמן לא הייתי פה. ההריון הנוכחי אותו אני עוברת בחודשים האחרונים הצליח להכניס את עצמי למצב הישרדותי. דוקא הקשר עם העובר שבבטן מצויין ואין לי שום טענות אליו. אני שומעת מנשים סביב כי ההריון השלישי עבר עליהן בצורה קשה יותר מהשניים האחרים, לכי תדעי אם זה ענין של גיל, של הילדות בבית, של הגוף. אין לי מושג.

יודעת שסבלתי. כלומר, סובלת. האם יש לגיטימציה לסבל הזה? באופן כללי א-נשים לא אוהבים ניג'וזים מסביב. בצדק. למי יש כוח לתלונות? את אמורה לזרום עם ההריון שלך, לא להעלות יותר מידי במשקל כי אחות מעקב ההריון תעשה לך פדיחות מול עצמך, לא להעלות יותר מידי במשקל כי אז תצטרכי לרדת את הכל אח"כ, לא להעלות יותר מידי במשקל כי את צריכה לחזור למי שהיית, אחרי הלידה. ואז, אם ירדת די מהר במשקל תשמעי משפטים כמו "וואו, את נראית נהדר, לא רואים שילדת". אבל ילדתי. כל הגוף שלי מלא בסימני ההריון והלידה. סימני מתיחה, ציצי שידע דרך ארוכה, רצפת אגן במרדף אחרי עצמה, צלקת קיסרי המפארת את גופי. לא יודעת כמה מאיתנו עומדות במשימה הזאת, אני יודעת שנכשלתי בה וגם נכשלתי במשימה להרפות מעצמי ולא לתת לקריטריונים האלה להחליט עבורי. הנה, גם אני פמיניסטית כושלת או בעלת הצלחה בתחומים מסויימים.

בשבועות האחרונים, למרות ההתכנסות סביב הלידה המתקרבת, יש לי תחושה שהאינטלקט חוזר אלי אט אט. יופי של טיימינג, באמת תודה רבה- נוכח העובדה כי בטח יקח לו שוב חופשה בתקופת הלידה. אני לא יודעת אם יש תוקף ממשי למחקרים על יכולת ריכוז בהריון, כתיבה, עבודה, אפקטיביות. אבל יודעת שלא הייתי אני בחודשים האלה וכל דבר, בעיקר כתיבה, גבו ממני מאמצי על להתנסח כיאות, להתרכז. גם מרגישה שההריונות הקודמים היו פחות תובעניים מזה. אבל, הנה, אני מצליחה לזהות בעצמי שוב את התשוקה למילה הכתובה. אולי לא איבדתי את שפיותי לתוך כרסי, יש בי עדין משהו נוסף שלא מכוייל אך ורק לאולטרסאונד, לחלבון בשתן, להורמונים.

הניסיון לכתוב את החודש התשיעי הזה הוא ניסיון כפול. ראשית, לא להיות לבד. לא לכתוב במחברת שלי שרק אני קוראת בה, לכתוב למען יראו אחרות ואחרים ואולי בעצם הידיעה שמישהי קוראת אותי אוכל לחשוב שיש עוד א-נשים איתי בשבועות הללו. א-נשים שיש בנינו מרחק אסתטי, שאני יכולה להרשות לעצמי להתיש קצת במילים ובתהיות מבלי שתהיה מחוייבות רגשית עמוקה יותר או מחוייבות כמו במעגלים הקרובים שעוטפים אותי. אני עטופה, אני בסדר, אבל יש משהו בשינויים שההריון הזה דורש שגורמים לי לבקש לפרוץ את המעגלים המוכרים לי. שלא לדבר כרגע את אותה הבדידות שתקופת "חופשת הלידה" עלולה ליצור. שנית, הכי קונקרטית, הלידה הזאת עשויה להיות קצת אחרת. כלומר, ברור, כל לידה היא קצת אחרת אבל משום שהלידה הקודמת היתה בניתוח קיסרי ואני לא רוצה עוד אחד, נדרשת פה התכווננות רגשית-נפשית-שכלית-תודעתית להשקיע מאמצים ביצירת כל התנאים שיאפשרו לידה רגילה. אולי הכתיבה תעזור לי.

הלכנו, האיש ואני, לחפש חדר לידה שיתאים למצב הספיציפי שלי. הסטטיסטיקות אודות לנל"ק (לידה נרתיקית לאחר קיסרי) קיימות ברשת אבל כדאי לבדוק גם מקרוב. אז ככה, עם הפאסון של לקראת לידה שלישית אנחנו מגיעים לאחד מבתי החולים בירושלים כדי לבדוק אותו ואת הגישה שלו ללנל"ק. היינו הזוג היחיד בלידה חוזרת, כל השאר לפני לידה ראשונה. מעבר ללחץ שיכולתי לזהות ולהזדהות איתו, לחץ שלפני הלא נודע,רוב הזוגות ששאלו שאלות התאפיינו במחסור משמעותי בידע.  ידע נגיש, קיים אודות הריון, לידה, לידה טבעית, אפידורל. ידע שאיני יודעת כמה נשים עושות בו שימוש. אני רוצה להבהיר- אנחנו לא צריכות לעשות תחקירים ממושכים, לא חייבות להתקשר לדולה ולהשקיע כסף במיילדת פרטית. אבל איך זה שכל כך הרבה נשים לא מודעות ללידה שיכולה לעבור עליהן במקום הלידה שבסוף הן עוברות?! אני לא מדברת על לידות בית, לא על לידות במים, בטבע, בחדר לידה טבעי. כלומר, אני הרבה קודם, בבסיס הסוגיה- כן להבין מה זה אומר לשכב במיטה כשיש לך צירים והאם לא כדאי דוקא לזוז או לש/בת או לכרוע או לרקוד או סתם לקרוס בין זרועותיו של מישהו אחר או מישהי אחרת?  למה ואיך לידות עברו מדיקליזציה, מה הרווח ומה ההפסד בשימוש באפידורל, האם ואיך אפשר אחרת? אני לא רוצה לשפוט אף אחת, כן חשוב לי להסתכל עלינו, הנשים, במבט ביקורתי. זה יכול להבהיר דברים נוספים. על הרצף של פרספקטיבה פמיניסטית- אודות עבודה ופרנסה, אודות נישואין וגירושין, אודות חיים בבטחון אל מול אלימות, אודות זהות, תרבות, דת, קריירה, לנושא של הריון ולידה יש מקום של כבוד. אני מקוה שעוד ועוד נשים יעזו לקבל החלטות מתוך בחירה והחלטה אישית ולא רק כי אין ברירה או כי הן עייפות. למרות שאני יכולה להבין נשים בחודש תשיעי שאין להן כוח לכלום…

אז השבועות האחרונים הללו אמורים לסייע לי להכין עצמי לקראת הלידה שאני רוצה בה, לידה מאוד מסויימת. ובין לבין נכנסות המחשבות על מגוון השינויים העתידים לתפוס את מקומם פה בבית- חלקם מבורכים, חלקם קשים. בזוגיות, במשפחה, עם הבנות, עם הגוף והנפש והשינה. והתינוק. בערב שבת האחרונה לא הצלחתי להירדם כי חשבתי עליו כל הזמן. שיצא בסדר, בעזרת ה', שיוולד בשמחה ובבריאות, שיגדל טוב, בריא, מבסוט. ועלי חשבתי. על מי אהיה אחרי. האם שוב אצטרך להמציא עצמי מחדש.

אני מזמינה את מי שקוראת וגם את מי שקורא את הרשימה הזאת, להשמיע סימן חיים חיובי. כן, זאת בקשה קצת מוזרה, אין לי שום זכות לבקש אבל אולי יתחשק לכםן ללוות אותי על אמת בתשיעי. וגם אחר כך, מתוך סולידריות שכזאת.

יום האשה שמח, ללא עצירויות, טחורים ובצקות.

 

 

מודעות פרסומת

102 מחשבות על “יומן תשיעי#1

  1. שלום שרון.
    אני חושבת שכתיבה היא דרך מרשימה ומרגשת להתכונן ללידה בכלל וללנל"ק בפרט.
    אחד הדברים שאני הרגשתי בלנל"ק שלי זה שמרוב הכנה שכללה חקירה, קריאה של סיפורי לידה, צפייה בסרטי לידה, התכנסות פנימה והקשבה עמוקה לגוף, לא מספיק שיחררתי. (אז כן היה לנלק אבל לא חושבת שאי פעם אפסיק לתהות על המחירים שלו)
    כי בסופו של דבר יש דברים שגדולים מאיתנו ולא קשורים למה שנעשה או לא נעשה וזה הקסם של הלידה: השילוב בין עוצמת הגוף הנשי לכח הבריאה. (וכן , גם הרפואה המודרנית היא פרטנר…)
    אז היכולת לכתוב ולהוציא החוצה את כל הרגשות, חששות, תלונות וכיוצ"ב, אולי משחררת את הציפיה והמתח שנבנה "להצליח הפעם" ומפנה מקום לקבל את מה שיבוא באהבה ובידיים מלאות!
    ו….פטור בלי כלום אי אפשר, אז בכ"ז עצה: ריקודי בטן עם מוזיקה בצירים מוקדמים ובפתיחה מתקדמת יותר פשוט לרקוד לא ככ משנה לאיזו מוזיקה עם המוניטור כמובן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s