גילוי דעת נגד גילוי הדעת- על הכרעת הדין במשפטו של האנס בני שמואל

לקח לי זמן לקרוא את הכרעת הדין במשפטו של האנס בני שמואל. רוחב היריעה של הטקסט המשפטי עושה את שלו אולם גם הקושי שבקריאת העדויות הספיציפיות- של הנפגעת ורד דורון, בתו של האנס שמואל ושל קרובות וקרובי המשפחה שלה. אל מול השטחיות והרדידות בטיפול התקשורתי בנושא (על סיקור זה ובכלל הכשל בסיקור תקשורתי של אלימות מינית אפשר לקרוא אצל צפי סער בהארץאבנר הופשטיין בעין השביעית או אצל אור סופר באונלייף ) בולטת הכרעת הדין בנימוקיה המפורטים (כפי שיש לצפות) וביכולת שלה ליצור תמונת עולם מורכבת והבנת השלכותיה של פגיעה מינית על חייהם של נפגעות ונפגעים. במובן הזה, אולי יש סיבה להיות אופטימית- שינויים קורים. אמנם לא מעט שופטים ושופטות עדין חסרי הבנה אמיתית לגבי מהי טראומה מינית אולם מנגד, יש גם לא מעט שמבינים ומבינות את עומקה של הטראומה ואת האופן בו היא משפיעה על חיי הנפגעות והנפגעים. מאז החלטתה של שרת המשפטים, ציפי לבני, לחייב את רשות בתי המשפט לקיים השתלמויות לשופטות ושופטים אודות אלימות מינית וטראומה מינית, עברו את ההכשרות הללו עשרות שופטים ושופטות ואני מקוה כי את התוצאות נראה באופן בו מערכת המשפט תלמד להקשיב לנרטיב פגיעה מינית כפי שהוא מסופר על ידי נפגעות ונפגעים.

כאשר כלי תקשורת מסויים בוחר בכותרת כמו הכותרות שראינו, הוא מעצב את המחשבה הראשונית שלנו לגבי האירוע שקרה. קרי, במקרה של האנס בני שמואל אנו עוסקים בעיקר בסוגיה של "הרשעה בעקבות חלום", לכאורה ולא "הרשעה בעקבות מעשי אונס חוזרים ונשנים במשך שנים". כולנו מנהלים חיים עמוסים ולחוצים ולרוב אנו מסתפקים במה שהמתווכת העליונה, התקשורת, בוחרת לקרוא לו בשם עבורנו. כן, זה כמעט טבעי כי אין לנו זמן לכלום, זה ברור. משום כך, הבחירה ללמוד את הדבר בעצמנו, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לא להכריע באמצעות כותרות, היא בחירה פוליטית משמעותית בעיקר בתחום כמו אלימות מינית. אולי חלק מהעמידה לצד נפגעות ונפגעים היא להבין את הנושא, את החומר, את התיאוריות, לקרוא את הסיפורים והעדויות, ללמוד באמת מהי טראומה מינית, לקרוא את הכרעות הדין כדי לדעת מה להשיב. כן, שולחת את כולנו לעשות שיעורי בית, אין ברירה. יקח כמה זמן שיקח.

אז קראתי לאיטי את הכרעת הדין, מנסה להתמודד עם המושגים המשפטיים, עם הניואנסים, עם העדויות, עם הדיונים בבית המשפט המחוזי ועם ההכרעה בבית המשפט העליון. אני מעלה כאן כמה דברים שנראים לי משמעותיים לא רק למקרה הספיציפי הזה אלא לפגיעה מינית באופן עקרוני.

בנובמבר 2007 הורשע בני שמואל בבית המשפט המחוזי בביצוע עבירות של אינוס, בעילת קטינה ומעשה מגונה בכפיה. ההרשעה היתה ברוב דעות (השופטים רוטלוי וד"ר ורדי) כנגד דעת מיעוט (השופטת אמסטרדם). במסגרת ערעור שהגיש שמואל על הרשעתו התגבש הסדר דיוני בין הצדדים ובמסגרתו הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לשם הגשת חוות דעת מומחים מתחום הרפואה ובריאות הנפש. לאחר שמיעת עדויות המומחים הורשע האנס שמואל פה אחד באותן העבירות והותיר את העונש על כנו. במסגרת הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין, לבית המשפט העליון, מפרט פסק הדין את העדויות מהדיונים הקודמים כולל, כמובן, עדויות המומחים מצד ההגנה והתביעה. החלק בו מפורטות עדויות המומחים הוא החלק המעניין ביותר לטעמי ובין היתר, הוא זה שמשרטט את ההבדל המשמעותי בין תפיסה מחקרית-סטטיסטית-אקדמית המסתכלת על סוגיית החלום והזכרון כמושא מחקר אמפירי, לבין תפיסה נרטיבית-איכותית- טיפולית שבראש ובראשונה מסתכלת לנפגעת בעיניים ומקשיבה לנרטיב שהיא מספרת.

כידוע, סלע המחלוקת המשמעותי בהליך המשפטי ובתגובה הציבורית להרשעה נסוב סביב סוגיית הטריגר לחשיפת ההתעללות- חלום שחלמה ורד דורון, הנפגעת, בשנת 1999 בעת שהייתה בניו יורק. בחלומה, אביה נוגע בה, שם קונדום וכמעט חודר אליה. לדבריה, זה היה חלום אבל זה בא כזכרון בעצם. זאת אומרת זה היה משהו מאוד ברור שפשוט את קמה ואת יודעת שזה היה. אל מול החלום הזה ואל מול מצבה הנפשי (ועדויות נוספות שמייד אגיע אליהן) טען בני שמואל כי היא משקרת וכי בדתה עלילה. כאמור, בית המשפט המחוזי הרשיע את שמואל. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, שהרשיעה את שמואל, התייחסה לא רק לאמון המלא בגרסתה של הנפגעת אלא גם למשמעותן של הראיות המסייעות. הראיות הללו, תמונת המציאות של חיי היום יום בילדות ובבגרות של ורד דורון ומשפחתה, היומן שכתבה, נסיעתה לניו יורק, השיחות המעטות שניהלה עם הסובבים אותה, כולם התעופפו כאבק פורח אל מול סוגיית החלום. בוודאי שהבחירה בעיסוק שטחי ורדוד של רוב כלי התקשורת בשאלת החלום מתעלם מכל התמונה המורכבת שהוצגה בבית המשפט ובהכרעה המפורטת והרצינית. בית המשפט עצמו, שהעמיק לעסוק בסוגיית הזכרון ובמושגים כמו זכרון מודחק, מושתל, מדומה ומשוחזר, לא הזניח את הבדיקה המדוקדקת בראיות ובעדויות השונות אך אלו הלכו לאיבוד תחת מהומת גילוי הדעת של 47 חוקרים מתחום הזכרון, המוח והפסיכולוגיה וכל מה שהתעורר בתגובה: תגובתם של העדים המומחים במשפט, פרופ' אלי זומר וד"ר צביה זליגמן, תגובתה של ד"ר עדנה פואה על תגובתם שלהם (שעלתה באתר הארץ בעת כתיבת שורות אלו), וכמובן טורי המחאה השונים כאן וכאן, רק לשם הדוגמא כי היו עוד.

בתגובתם, כתבו זומר וזליגמן:  מקריאת פסק הדין אנו למדים כי בניגוד לדברי גילוי הדעת, בית המשפט לא הרשיע את הנאשם על סמך זיכרון מודחק ששוחזר לאחר שהופיע בחלום, אלא על סמך שלל ראיות שהצביעו על רצף של רסיסי זיכרונות מסוגים שונים ביחס לעבירות שבוצעו, אותן חוותה הנפגעת במשך שנים רבות וראיות תומכות אחרות ועל אף מאמציה העזים דווקא לא להאמין לעצמה ולא לזכור. כן, כל אותם ראיות שפשוט התנדפו מהדיון הציבורי… על כן, אבקש להמשיך בדרכה של העיתונאית והכותבת רונית צח (לצערי, לא הצלחתי לצרף קישור)  ולתת מקום לדברים שנכחו משמעותית בהכרעת הדין והם קריטיים להבנת התמונה כולה. בכך אני מבקשת לא רק להעמיד את התמונה על דיוקה אלא לתמוך בסיפורה של הנפגעת ובכל הנפגעות שהסיפורים והחוויות שלהםן מוטלים בספק השכם והערב. אני מאמינה לכן. אני מאמינה לכם. חלק מהטקסטים המצורפים קשים לקריאה. הנה דברים שכדאי לדעת, שראויים לתזכורת ולנוכחות ושבית המשפט קיבל אותם כראיות משמעותיות או כנתונים משמעותיים:

1. האנס בני שמואל אנס ותקף את בתו, ורד דורון, בעת שהיתה צעירה מאוד. משום ההתיישנות, כתב האישום עודכן למעשים שביצע האנס בעת שהנפגעת היתה בת 10-11.

2. בני שמואל יצר תנאים אשר נועדו לאפשר לו לתקוף את בתו ביתר קלות- הוא הכריח את בנותיו לישון בכותנת לילה ללא תחתונים ובעת שעת ההשכבה, ברך איתן "שמע ישראל" תוך שהוא מבהיר להן שאסור באיסור חמור לדבר אחרי קריאת שמע.

3. מלבד מעשי האינוס, בני שמואל נהג להכות את בתו, להשפילה ולדבר אליה בצורה פוגענית. על כל אלה היא גם מעידה ביומנה.

4. אירוע התקיפה שעלה בחלום לא היה הפעם הראשונה בה הנפגעת הרגישה או חשבה שמשהו לא בסדר. לטענתה, בהיותה בת 16 אמרה לפסיכולוגית שלה, אסתר אללוף:  אבא שלי עשה לי דברים, ואני לא מבינה למה אני מרגישה ככה. דורון טוענת כי אללוף אמרה לה שמדובר בתסביך אדיפוס ומאז לא הוסיפה לדבר על הסוגיה הזאת. בעדותה בבית המשפט, אללוף הכחישה כי כך אמרה לה. עוד כתוב בהכרעת הדין כי: היא (הנפגעת) העידה כי לאורך השנים ליוותה אותה התחושה כי "משהו לא בסדר איתי" וכי היא "מטונפת מלוכלכת מגעילה", אך היא התקשתה להתמודד עם תחושות אלה ולהבין את פשרן. 

5. מתוך הכרעת השופטים: בית המשפט עמד בפירוט על ההלימה בין תוכן דברי המתלוננת לבין הרגש
שנחזה כשהעידה; כאשר חשפה את דבר המעשים בפני בני משפחתה; ובעימות שנערך בינה לבין המערער. בית המשפט התרשם כי תיאוריה הפיזיים של המתלוננת את זכר המעשים שביצע בה המערער הם אותנטיים. כך תחושת המחנק והריח הכבד שתיארה כי חשה בעת ביצוע המעשים; כך תיאורה חוויות שהתרחשו ללא הקשר מיני, אך עוררו אצלה תחושות שחשה בעת ביצוע המעשים. כדוגמא לאירוע כזה צוין אירוע שאירע בתחנת הרכבת התחתית בניו יורק מספר חודשים לפני שהמתלוננת חלמה את החלום: המתלוננת, שהייתה עם בת דודתה, ר.ג., הבחינה באדם מבוגר שהסתכל עליה והוציא 13 לשון, דבר שגרם למתלוננת לפרוץ ב"בכי היסטרי" כהגדרתה (להלן: האירוע ברכבת התחתית). בית המשפט התרשם כי תיאורה של המתלוננת את המעשים הוא תיאור חווייתי אותנטי שאינו מכוון מטרה, ודחה את הטענה כי המתלוננת בדתה את המעשים. חיזוק להתרשמות זו נמצא בכך שלכל אורך הדרך נמנעה המתלוננת מלהשחיר את פניו של המערער היכן שלא הייתה בטוחה בפרטים, גם אם הם מפלילים, ומנגד לא נמנעה מלציין פרטים שיש בהם כדי להאירה באור שלילי או לפגוע באמינותה.

6. מומחיות מקצועית- לאורך הכרעת הדין וגם בדיון שנערך מחוץ לבית המשפט קרה דבר מעניין. רבים מאנשי המקצוע שהתבקשו לתת חוות דעת, או כאלה שנתנו אותה מיוזמתם, ברובם המכריע, אינם אנשים ונשות מקצוע מתחום הטראומה המינית. אנשי המקצוע שטיפלו בדורון, פרופ' אפטר ואללוף, לא קשרו את התקפי החרדה שלה לתקיפה מינית והנה, פרופ' אפטר הפסיכיאטר ואסתר אללוף הפיסכולוגית הקלינית, אינם מומחים לגילוי עריות או לזכרון משוחזר. הם זומנו לבית המשפט משום שהם אנשי המקצוע שטיפלו בורד דורון בצעירותה. אגב, העובדה הזאת תומכת בכך שלא היה כאן ענין של "השתלת זכרון", קרי, את ענין הפגיעה המינית ורד דורון לא "המציאה" בעקבות הטיפולים הפסיכולוגיים שעברה בנערותה, להיפך, הנושא כלל לא דובר. כאשר נערך דיון משלים בבית המשפט המחוזי, בעקבות ערעורו של בני שמואל, העידו מטעם ההגנה- פרופ' גושן וד"ר אורלי קאמפף-שרף. פרופ' גושן הוא מומחה בתחום הסטטיסטיקה ושיטות המחקר בנוגע לזכרון רגיל של אוכלוסיה רגילה. הוא אינו מומחה לזכרון טראומטי. עם זאת, פרופ' גושן העיד בנושא זכרון טראומטי ועוד אישר כי אין מדובר בתחום מומחיותו. הכשרתו אמפירית ואינה טיפולית. ד"ר קאמפף-שרף היא פסיכולוגית קלינית ונוירופסיכולוגית. לגבי עדותה נכתב בהכרעת הדין:                                                                      אשר לד"ר קמפף-שרף, בית המשפט התרשם מעדותה לחיוב, אך מצא כי חוות דעתה כללה טענות שלא בוססו, כמו-גם סברות והשערות ביחס לקיומם של מניעים  אלטרנטיביים אופציונליים שהיו למתלוננת לרצות להאמין כי המערער פגע בה בילדותה. בית המשפט דחה את טענת ד"ר קמפף-שרף כי מהראיות עולה שיתכן שלמתלוננת היה אינטרס תת-תודעתי למצוא אשם באביה, באמצו את עדות פרופ' זומר לפיה הדבר האינטואיטיבי הוא דווקא שימור הקשר עם ההורה הפוגע.                                באשר לגילוי הדעת של 47 אנשי ונשות המקצוע מתחום הפסיכולוגיה והזכרון, שאלה חשובה היא עד כמה כל אחד ואחת מן החתומים על גילוי הדעת מעידים על תחום המומחיות שלהם או לא. כלומר, באיזו מידה יש קשר בין עבודה מחקרית, אקדמית, סטטיסטית לבין ישיבה, הקשבה, שיחה וטיפול בנפגעות ונפגעים?! על כך מגיבים פרופ' זומר וד"ר זליגמן, מומחים מטעם התביעה במשפט: באקדמיה נהוג שחוקרים מעריכים רק עבודות בתחום מומחיותם. כך למשל, לא ישפטו מומחים בתחום המחקר והטיפול בקורבנות גילוי עריות מאמר מדעי בתחום קבלת החלטות או מחקרי זיכרון במעבדה, ולהיפך: לא ישפטו חוות דעת בנושא של טראומה כרונית ודיסוציאציה אנשים שזו לא התמחותם. להווה ידוע כי אין כל קשר בין זיכרון למילים, תמונות או סיפורים הנבדקים בניסויי מעבדה באוניברסיטה על סטודנטים מתנדבים לבין זיכרונות של טראומות ילדות ממושכות, ולכן, מדובר בשני תחומי מומחיות נפרדים.          גם בתי המשפט המחוזי והעליון סברו כך ובשתי הערכאות ניתן משקל רב לדעתם של מומחים
קליניים וחוקרים שהתמחותם הספציפית היא טראומה כרונית ודיסוציאציה. ראוי שקריאה ביקורתית של
גילוי הדעת אליו אנו מגיבים תכלול גם בחינה של תחומי המומחיות הספציפית של כל החותמים.            פרופ' אלי זומר, ד"ר צביה זליגמן וד"ר ענת גור אשר העידו מטעם התביעה בבית המשפט הם אנשי ונשות מקצוע מתחום הטראומה המינית. הם ממובילי המחקר, הטיפול והכתיבה אודות גילוי עריות ואלימות מינית בישראל.

7. בדיון הנוסף שנערך בעקבות הערעור על הכרעת בית המשפט המחוזי ,בו היתה דעת מיעוט, שופטת המיעוט, השופטת  אמסטרדם הצטרפה למסקנה כי יש להרשיע את המערער במעשי האינוס, בעילת קטינה ומעשה מגונה בכפיה. ההרשעה נותרה על כנה. בית המשפט קיבל את טענת ההגנה כי על ההכרעה להישען לא על מהימנות המתלוננת אלא על תימוכין חיצוניים אך הבהיר כי ליבת הראיות נעוצה בגרסתה. לשיטת בית המשפט במקרה זה הוצגו ראיות חיצוניות נוספות שתתמוכנה בגרסת המתלוננת. 

8. דבר מעניין וחשוב ביותר לטעמי שקראתי בהכרעת הדין הוא היחס לעדות כבושה. במאמר הזה שכתבתי בעקבות הרשעתו של יונתן היילו התייחסתי לנושא עדות כבושה בהקשר אלימות מינית וחוסר ההבנה שלו בהקשר זה על ידי בית המשפט. והנה, בהכרעה זאת כתוב בצורה ברורה: התאמה נוספת למאפייניהן של עבירות אלה, שעומדת בפער ניכר מהכלל הנוהג ברגיל, מצויה בנכונות ליתן משקל – ואף מלא – לכבישת עדות. כידוע, אם ברגיל מיוחס לעובדה שמדובר בעדות כבושה משקל ניכר, הרי שבמקרה של עבירות מין בכלל, וביתר שאת במקרה של עבירות מין במשפחה, הכיר בית המשפט בכך שכבישת העדות אופיינית לקרבנות גילוי עריות ולכן במקרים אלה אין הגשת התלונה באיחור פוגעת במהימנותה, אם ניתן הסבר המניח את הדעת לכבישתה. בית המשפט הכיר בשורה ארוכה של טעמים לכבישת עדות. כך הוכר כי כבישת העדות יכולה לנבוע מטעמים הקשורים בהתמודדות האישית-פנימית של הקורבן דוגמת תחושות של פחד, אשמה, בושה ולעיתים אף חוסר הבנה של הקורבן כי המעשים שנעשו בו או בה הינם פסולים…  כן זכו להכרה טעמים חיצוניים לכבישת עדות בעבירות אלה, דוגמת חשש של הקורבן מפני החשיפה הכרוכה בהגשת התלונה וחשש מפני הליך החקירה ובפרט מפני ההליך המשפטי ומתן העדות במסגרתו. עוד הוכרו סיבות דוגמת לחץ המופעל על הקורבן על-ידי סביבתו או חשש לפגיעה בתא המשפחתי או בקרוב משפחה.                                        כן, על זה אנחנו מדברות כאשר אנחנו מדברות על הקושי המהותי, האינהרנטי בלספר את סיפור הפגיעה המינית, לחשוף, להגיש תלונה, לדרוש צדק.

בהכרעת הדין של בית המשפט העליון ישנם 119 סעיפים, מטבע הדברים לא יכולתי להכניס את תקציר כולם כאן. לא פירטתי את מצבה הנפשי של הנפגעת, לא התייחסתי לניתוח המעמיק של "זכרונות מודחקים" בדיון האחרון בבית המשפט העליון ועוד ועוד. אני מבקשת לסיים בציטוט אחד מתוך היומן שהנפגעת כתבה בשנת 98 ולאחר מכן מתוך דברי בית המשפט.

ורק אני בחרא. חשוך. חנוק. מגעיל. קטן. מטונף. רוצה לעוף.
…רוצה לנשום. לנשום עמוק. לנשום נקי. לנשום טוב. רוצה
חופש. שקט. פרטיות. ואין לי. אין לי. כופים עליי שוב ושוב
חדירה. כמו אונס. אני נועלת. בועטים חזק ופותחים. אני
בורחת – רודפים אחריי. מעפילים עליי בכוח וחודרים. ואני לא
רוצה אבל גם לא יכולה להתנגד. אני מנסה להתנגד אבל אין לי
מספיק כוחות. הצילו! (בעמ' 2).

ומן המשפטים האחרונים בהכרעת בית המשפט העליון: המערער ניצל את תומתה של בתו, חמס את ילדותה ונעוריה וגרם לה לצלקות נפשיות בל ימחו. אני תקווה כי סיום ההליכים המשפטיים בעניינה יביאו מזור לנפשה הפצועה של המתלוננת…אכן, על העונש לשקף את חומרת המעשים שעשה המערער במתלוננת. עליו לשקף את גזילת ילדותה, את ניצול אמונה ותלותה במי שאמור היה לאהבה ללא תנאי
ולהגן עליה מכל רע.

טור זה נכתב סביב שבת פרשת נח. המשוררת וחוקרת התלמוד רוחמה וייס כותבת על ענין "כיסוי העריות". יחד עם בית המשפט אני מקוה כי נפשה של הנפגעת תדע שקט.

מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: 1202 לנשים, 1203 לגברים. ביום חמישי, 6 בנובמר, יקיים מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית על שם לינדה פלדמן בירשולים, אירוע התרמהלטובת פעילות המרכז. אשמח לראותכםן שם.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “גילוי דעת נגד גילוי הדעת- על הכרעת הדין במשפטו של האנס בני שמואל

  1. בסופו של דבר הראיה המרכזית היתה אכן החלום והפרשנות שנתנו לה הפסיכולוגים.
    זה בזיון שחלום יכול בכלל להחשב לאיזו ראיה או תמיכה לראיה.
    היו כאלו שחלמו על פלונית שהיא מכשפה בזמנו, ועל סמך זה העלו על המוקד.

    ”מדע“ הפסיכולוגיה הוא לכל היותר תרגיל לא ממש בשל בפילוסופיה ומקומו לא צריך להיות על דוכן העדים.
    במשפט צריכות להיבחן רק ראיות, לא תרגילים חסרי משמעות במדעי נפנופי ידיים.

    • שוב תגובה מיזוגנית ושיטחית שמעדיפה להתמקד בכותרת שעושה רעש!
      בחרת להתייחס רק לחלום ומדוע? כי גם לך קשה לקבל? חי בחברה בה מדחיקים כל כך טוב וכל כך חזק מעשי אונס במשפחה כי זה בלתי נתפס שנפש שאמורה להגן עליך ולתת לך כלים שוברת ומרסקת אותך מבפנים, הורסת לך את החיים.
      אדם שמיצה את עצמו הגשים את חייו התחתן עשה ילדים עבד וניצל ורמס כל מי שבדרך. ורד היא חברה. ורד לא ממציאה! לורד לא משעמם! גם ורד הדחיקה כל כך טוב כמוני, גם אני נפגעת תקיפה מינית גם אני עברתי גילוי עריות מצד אבי, אני מבינה אותה מבינה שלהדחיק ב"גילאים הקובעים" זה חלק מהשרדות, גם לי היה קשה להבין ולהפנים את הסיפור שלי, עד עכשיו מנסה להבין איך אבא יכול לגעת בבת שלו? איך אבא יכול להתגרות מילדה קטנה? דוחה אותך נכון? עד שאתה מעדיף לנפנף בזה, לכתוב תגובה ובטוח לשכוח ממנה ולעבור הלאה לחיים שלך, אנחנו נפגעות תקיפה מינית לא יהיו את החיים שמגיעים לנו! את החיים שיכלו להיות לנו! אנחנו על בסיס יומיומי מלקקות פצעים. כואבות ומתאבלות על דברים שקשה לנו להיות איתם ובלעדיהם שהם חלק מהחיים. אנחנו לא ממציאות שקרים לא נעים לנו ללכת לבית המשפט להתלונן על אבא שלנו. לראות איך אבא מובל לכלא. באמת שלא כייף. לא לא היה האומץ או כוחות הנפש לעשות זאת. יש פשעים שגם אם אני אומרת שאני סולחת עליהם כי מגיע לי לחיות בשלום עם עצמי, הנשמה לא סולחת קשה למחול על שואה!
      כואבת. מאמינה. ורד דוברת אמת. אני מכירה אותה. ורד היא חברה.

      • את לא יודעת כלום על איך התנהל המשפט המעווות הזה
        ראו את זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s