יומן אימפקט. חלק ראשון.

חמש דקות לפני עשר בבוקר, שמתי פעמי לבית אל הלב שם הייתי אמורה להתחיל בקורס אימפקט. חמש דקות של הליכה ואני תוהה מה יהיה גזר דינו של הרב מוטי אלון. שנה? חצי שנה בפנים? מתאפקת לא לשלוף את הסלולר באמצע ההליכה ולהתעדכן בחדשות, מפחד חלקלקותם של רחובות ירושלים. עכשיו,  אחרי הלבן הלבן הזה שהציף את העיר, עשה דאווין, והשאיר מאחוריו בתה אפורה וכעורה של מה שהיה היה, עכשיו צריכה להיזהר במיוחד. הגעתי, התיישבתי, התעדכנתי: "אני בעבודות שירות כבר 40 שנה, ואני אשמח לעשות עבודות שירות עד 120". על שפתו ותפיסת העצמי היהירה של אלון כתבתי כאן. שוב חשבתי איזה רגע גדול זה היה יכול להיות אם הרב אלון היה עומד ובמקום הפלפול הרגיל היה מתנצל. בשקט, בצניעות. חטאתי, עוויתי, פשעתי. אז חשבתי והלכתי לחלוץ נעליים ולהתארגן למפגש הראשון של האימפקט.

אימפקט היא שיטת הגנה עצמית שנוסדה בארה"ב לפני למעלה מ-30 ונוצרה במיוחד עבור נשים ונערות מתוך הבנת הכלים העומדים לרשותן של נשים בהתמודדויותיהן  עם תקיפה אפשרית. עד עכשיו, מלבד פלרטוט קצר עם קרב מגע, נמנעתי מלימוד של שיטות להגנה עצמית. המחשבה כי משהו שאני אעשה עשוי להשפיע על הסיכוי שלי לעבור תקיפה מינית היה מאיים ביותר. הקו הדק הזה בין האחריות שלי לבין האשמה עצמית היה משורטט בראשי ברפיון רב מידי. הפחד לנקוט בעמדה שעלולה להתפרש כאילו, בדרך כלשהיא, אני מאשימה מישהי במה שקרה לה, להאשים את עצמי על מה שקרה לי. כל כך בקלות המנגנון פועל, המפלצת הכעורה הזאת ששוכנת בלוך נס של הנפש שלי, כמו נפשות נשיות אחרות, ורק מחכה לאיזה תייר שיעמוד עם העדשה שלו וישרוק לה, come out come out wherever you are. הייתי נחמדה מידי? חייכנית מידי? לא ברורה? משתמעת לשתי פנים? מזמינה? זמינה?מבלבלת? מעוניינת? לא חד משמעית? האם כשהלכתי ברחוב סימנתי משהו? האם פלרטטתי פלרטוט אחד רחוק מידי? באיזה אופן שיתפתי פעולה עם מנגנון ההשתקה שהפעלתי אני כלפי עצמי, הווליום שקורס לתוך עצמו ומשאיר אותי אחר כך עם הדהוד בלתי ניתן לפענוח. מה היה שם לעזאזל? אבל, ההזדמנות היתה שם. ארגון אל הלב מאפשר לפעילות פמיניסטיות לקבל את הקורס הזה במחיר מסובסד וזאת היתה הקריאה שלי פנימה. תירוץ עלוב אך טריגרי דיו כדי להניע אותי לפעולה. הגעתי.

מאוד רציניות שם באימפקט: מדריכה ראשית, מדריכה נוספת, מדריכה בהתלמדות ושני גברים בתפקיד התוקפים. "אם אתן צריכות לבחור בין המדריך הנחמד שיושב ושותה קפה לבין התוקף, בבקשה תבחרו בתוקף", אמר המדריך הותיק, "כי ברגע שאתן מתרגלות את התגובה שלכן אתן לא צריכות לרחם, אתן צריכות לכסח. בבקשה, אני רוצה להיות התוקף, אתן צריכות לאפשר את זה". ככה, בערך. לאחר דיבור של שעה על מהות הקורס, כללים וחימום נגשנו לחומר הלימוד. מ-כ-ו-ת. על פניו אני יכולה להגיד שאני גם רוצה ללכת מכות. כשהייתי ילדה הלכתי מכות, כיאה לטום בוי שהייתי, ותמיד חטפתי חזרה. חזק יותר. ובגיל מסויים כמובן שנאלצתי להפסיק משום התנהגות שאינה הולמת את הסביבה ובית הספר כי נערות טובות בני עקיבא שמחפשות חבר ל-א יכולות ללכת מכות. הפסקתי ללכת מכות אבל חבר לא היה לי כי גם לא הייתי טובה בזה. לא הייתי טובה במשחק הזה, לא הבנתי באמת את הכללים. במובן מסויים מזל שגדלתי בסביבה דתית, מזל שלמדתי בביה"ס נפרד שאמנם יצר תסכול בכך שלא מצאתי לעצמי מספיק בנות שהיו דומות לי אבל ה"בנים" וכל מה שנדרש ממך כשאת מסביב להן- לפנות את מקומך, להפסיק להיות מצחיקה, לפלרטט, לצחוק מבדיחות לא מצחיקות של בנים רק בגלל שהם בנים ואת מתה שמישהו ישים לב אלייך, כל זה נשאר רלוונטי לשעות בני עקיבא. ביומיום הבית ספרי הייתי פטורה מזה. אז גם באתי למקום שיאפשר לי ללכת מכות ולמצוא את ההנאה בזה. אבל בעיקר, באתי למצוא את העוצמה שבגוף שלי, באתי לחזק את היכולת שלי להגיד לא, באתי ללמוד איך להגן על עצמי במקרה ואותקף, באתי לשכלל את השפה שלי בתור אמא לבנות, בתור מנחת סדנאות, בתור מישהי שאלימות מינית מדירה שינה מעיניה, בתור פמיניסטית, בתור האשה שאני, בתור אחת שזוכרת כל הערה אלימה, כל הטרדה, כל נגיעה בניגוד לרצונה כי אי אפשר לשכוח. לא רוצה. ובאימפקט את הולכת מכות. במסגרת השיעור את מתרגלת עוד ועוד סיטואציות סבירות בהן אשה יכולה למצוא עצמה עומדת מול גבר, מוכר או זר, וחייה בסכנה. אל מצבי הסכנה את מגיבה על פי הטכניקה שאימפקט מציעה. ה"תוקף", מדריך לבוש בחליפה וקסדה מהחלל החיצון שאמורה להגן עליו ולאפשר לך להגיב בצורה החזקה ביותר שאת יכולה. זיהוי החללים הפנויים בגופו בהם את יכולה לתקוף בחזרה תוך שאת צועקת, לא! לא! מכה באף, לא, מכה באשכים, לא, מכה בראש, לא. ריקוד אימפקט הן קוראות לזה. ראש, אשכים, ראש, אשכים. ואת עומדת שם ונותנת מכל הלב. את חייבת. את הרי היית שם פעם. אולי הצלחת לברוח, אולי לא אבל את יודעת טוב מאוד מה זה לעמוד מול מישהו ולדעת שאת חייבת להגיד לא. הקרב הראשון- התוקף תופס את פרק היד שלך ואת אמורה להכניע אותו באמצעות מכה עם פרק כף היד אל האף (צועקת, לא!), ירך אל האשכים (צועקת, לא!) ושוב אל האף (לא!) עד שיקרוס. תורי מגיע לעמוד שם ולחכות שהוא יתפוס לי את היד, ואני מגלה שאני מבועתת. ואז, היד שלו תופסת את היד שלי, הרגע הזה כל כך ממשי והוא בסך הכל תרגום וגלגול של כל הפעמים שעמדתי שם אי פעם בחיים, ולא משנה איך הגבתי אם הגבתי, כל הפעמים האלו בחיים שנדרשה ממני תגובה. קרב ראשון, הלב דופק, אני מכה פעמיים בראש, הוא לא נופל, תיפול כבר יא זבל, תיפול כבר. אחרי שהפלתי את התוקף-מדריך ועמדתי בצד נזכרתי בפעם הראשונה שעברתי תקיפה. חטיבת ביניים, אני בדרך הביתה לפנות ערב, כבר חשוך, אני חמש דקות מהבית. סביבה מוכרת, לא מקום מבודד, אמצע הרחוב. אני הולכת ושני נערים רוכבים על אופניים והם לקראתי. הם נעים ברכיבה לצדדים כך שאחד מימיני ואחד משמאלי ואז מושטים ידיים אל החזה הצעיר שלי, וצובטים לי חזק בציצי. חזק, אני זוכרת שזה ממש כאב לי. אני זוכרת גם שעמדתי שם מבולבלת לגמרי, מופתעת נורא, והם ממשיכים לרכוב והם צוחקים. זוכרת את הצחוק הצווחני שלהם ואז אני מסתובבת וצורחת עליהם, משהו, אולי בני זונות אפילו, אולי נערת חטיבת הביניים ישורון פתח תקוה, אשר מחונכת לתורה, מצוות וגמילות חסדים, אולי זאתי הצליחה ברגע של מצוקה להוציא ממנה קול אחר.

כך המשכנו משך עוד שלוש שעות, ארבעה תרגולים, ארבעה קרבות. תפיסת יד מהצד, תקיפת הגוף מאחור תוך חיבוק לופת ידיים, תקיפה בעת שכיבה ותרגיל האחרון- התוקף לופת אותך מאחור תוך כדי עמידה ומפיל את שניכם לקרקע תוך כדי הלפיתה. לכי תשתחררי מזה. מסתבר שהאגן הנשי ומטה הם החלקים החזקים בגוף האשה. והרגליים, איזה כוח יש להם. אז, שורש כף יד לאף, תנועת אגן לאחור שאמורה להרחיק אותו ממך ולאפשר לך להכות עם היד באשכים, הסתובבות מהירה על הקרקע ואז בעיטה עם הרגל אל הראש ושוב אל האשכים. לא. יש לך זמן בין מכה למכה לנשום, לתרגל את המצב החדש הזה. ובין קרב לקרב את צופה בנשים אחרות, בנות עשרים ובנות חמישים ושישים. כאלו שצעקת ה"לא", גובה מהן מחיר כבד, דורשת מהן להתגבר על ים גבה גלי של חינוך מנומס, חברתי, תרבותי, נשי. נשים שמבקשות לראשונה ללוש בידיהן אגרסיות, תוקפנות, כוח. וכל אחת שמתרגלת היא את ונפשך יוצאת אל ההיא שהיית בת עשרים ואל זאת שתהיי בת 60.

הגוף כואב לי.

ובערב, בארוחה, סיפרתי לילדה הגדולה שלי איפה הייתי. היא בת חמש וחצי. הסברתי לה מה שיכולתי להסביר.

בסוף המפגש ביקשה המדריכה שנגמור את השיעור עם צעקה של "כן". להיות מסוגלות להגיד כן לעולם, לאינטראקציות חברתיות, לאנשים חדשים וישנים, לגברים.

יומן אימפקט, חלק ראשון.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “יומן אימפקט. חלק ראשון.

  1. העברת בי צמרמורת.

    אימפקט הוא כלי חשוב מאוד. עשיתי את הקורס לפני יותר משנה בעיר אחרת, ועדיין הוא מהדהד בי. השיעור הראשון הוא העוצמתי מכולם. אחריו פתאום העזתי לומר לרב שעבד איתי במשרד שבעצם אלי לא מדברים ככה ולהפסיק באופן מיידי את מה שאני חוויתי כהטרדה מתמשכת. ואחרי כמה חודשים והרבה בזכות הקורס מצאתי את הכוח לשבת מולו ולהסביר ולשרטט לו את הגבולות, בשביל הנשים והתלמידות הבאות שיבואו איתו במגע, ובשבילו. אין לי מושג לאן זה המשיך, שנינו עזבנו את מקום העבודה ואת העיר, אבל הוא אמר תודה. ואני הרגשתי נורא. וגם זה סייד אפקט בעיני של הקורס, ההבנה שהדיפולט שלי הוא להרגיש נורא, כשזה נכון וכשזה לא נכון וכשאני קופאת וכשאני יחסית מתפקדת. ובעצם כל הבנה שלי אחרי הקורס היא במידת מה סייד אפקט שלו.

    טוב שאת בקורס וטוב שאת מפיצה את הבשורה.

  2. פינגבק: יומן אימפקט. חלק שני. | דוסה פמיניסטה

  3. פינגבק: למה אני צועדת? | דוסה פמיניסטה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s