בעקבות "הנערות והזמר/הסרסור בקטינות/האונס"

ראשית, מתנצלת בפני עצמי ובפניכן על חוסר ההחלטיות בענין הכותרת ושימוש בכזאת שהתקשורת החליטה עבורי שהיא הכותרת. זה רק למען נדע, אתםן ואני, על מה אני מדברת. אז, על זה. אני מדברת על זה. על מה שקרה עם הזמר. ואבא שלו. או קרוב משפחה אחר. ואולי יותר מזה על מה שקרה עם הנערה. או יותר. אולי רשת של קטינות. אולי ציד. וסמים. כנראה קלים. והיה שם יחצ"ן, או סרסור או גם וגם? ובכלל של מי הסיפור, כלומר, מי הגיבור של הסיפור?

כאשר התנועה הפמיניסטית החלה לדבר על אלימות מינית, היא שברה לא רק את השתיקה סביב הנושא אלא, בעצם, הפכה אותו לנושא. בדרך, התעקשו הפמיניסטיות לשים את המקרופון דוקא בידי נפגעות תקיפה מינית. חידוש. ראשית, נהפוך את התקיפה המינית לנושא שראוי לעסוק בו פוליטית. שנית, נבין כי זאת לא רק האשה הזאת או האחרת אלא בעיה הנובעת ממערך הכוחות בין גברים לנשים ומהמבנה החברתי הקיים. שלישית, הנה, נתחיל משרטוט הרשומון דוקא מכוון הצד המושתק תדיר וניתן בידי הנפגעות את הפחם כדי שיוכלו לרשום את שאירע. פעולה זאת היתה אבן בדרך הפיכתה של האשה מסחורה, שפגיעה בה היא בעצם פגיעה בבעליה, לסובייקט בעצמה. ולסובייקט הפגיעה, באם היא מצליחה לשחזר לעצמה את סיפור הפגיעה, יש בהכרח מבט אחר. אבל, גם להקשיב צריך לדעת כיצד ואנחנו מתעקשים לפספס פעם אחר פעם. החברה, בעקביות מרשימה שממשיכה עד היום, דורשים מהנפגעות לספר את הסיפור בעיקר כפי שאנו רוצים ורוצות לשמוע אותו (או מסוגלים לשמוע אותו). קוראים לזה "אונס קלאסי". אשה-סמטה חשוכה-גבר-זר-לא מוכר. ואנחנו ממשיכים לדרוש את הנרטיב הזה עד היום, למרות שנתוני מרכזי הסיוע והמשרד לבטחון פנים מראים כי הפגיעה הקלאסית היא דוקא זאת של אשה-סביבה קרובה-גבר מוכר. ההצמדות ל"אונס קלאסי" מאפשרת לנו לארגן את תמונת האלימות המינית ומניעתה בצורה ברורה יותר. אם לא תלכי בסמטה חשוכה/לא תתלבשי בצורה חשופה/לא תדברי בצורה מזמינה/לא תשדרי מיניות פתוחה זה לא יקרה לך. אם כן, הדרישה לאונס הקלאסי היא בעצם תחינתה של החברה מחברותיה הנשים להגן עליה עצמה מהיותה של המציאות קשה, כואבת ובלתי ניתנת לארגון הרמטי ושקט. כל זה על חשבון הטראומות שנשים עוברות מידי יום ביום. לא רק על טיב הנרטיב מבקשת החברה לקחת בעלות, אלא גם על העיתוי. מעבר לסוגיית ההתיישנות המשפטית, הרחוב הישראלי רוצה את הנפגעות שלו מדברות כאן ועכשיו. אם לא דיברת, אם לא הגשת תלונה מיד אחרי שהאירוע קרה, תאבדי את הלגיטימיות שלך כנפגעת ותהפכי לתוקפת בעצמך. את היא זאת שנזכרה כעבור שנים, זאת שבודה מהדמיון, זאת שמחפשת פרסום, כי אחרת, "למה חיכית כל כך הרבה זמן".

פייסבוק, ביושבה כרשת החברתית הדומיננטית בישראל, מאפשרת למאות אלפי נשים לספר את סיפור הפגיעה המינית שלהן. סיפורים שקרו זה עתה וסיפורים שקרו לפני שנים. כרגע, אפטור את כולנו מדיון בנושא "פייסבוק טוב או רע" בכך שאציין כי לטעמי כל ניסיון של נפגעת תקיפה מינית לספר את סיפורה מבחירתה שלה הוא ניסיון חשוב מאוד לא רק עבורה אלא גם עבורנו (ואולי בהזמנות אחרת אחזור לסוגייה זו). אם עדין לא עמדתם על כמות הסיפורים ושטף החוויות, אני מזמינה אתכםן להיכנס ל אחת מתוך אחת, או הכצעקתה, או קבוצות פמיניסטיות שונות ברשת כדי להבין את הענין.

הפרשייה הנוכחית עדין נחקרת, צו איסור הפרסום בעינו עומד ומת משעמום וכולנו כבר יודעים במי מדובר. בתקשורת אני רואה ציטוטים של כמה נערות, קטינות ושאינן כאלו, על מה שקרה. לו הייתי קרובה אצל אותן נערות, הייתי מציעה להן לחכות רגע עם הראיונות לתקשורת, לא לתת לשאלות של מראיינים בעלי סקרנות משלהם להכתיב את היווצרותו של הנרטיב הטרי שעדין לא סופר מספיק פעמים בינן לבין עצמן. לספר דורש זמן, שקט, הסתכלות פנימה. לפעמים כדאי להתרחק, לגדול. מה שאתן צריכות לספר במשטרה, ספרו. בינתיים, רוצה להציע, חכו רגע. כתבו לעצמכן, דברו עם מישהי קרובה שלא מעורבת במה שקרה, התקשרו לקו הסיוע 1202 או, בכלל, אפשר לשתוק ולחזור אחר כך. אני כמובן לא יכולה לסמוך על כלי התקשורת שינהגו בהגינות או בזהירות. קשה להיות הוגן וצנוע ובמקביל לשלהב את הדמיון של הצופים בבית וקוראי העיתון.

ואחרי כל זה, נשארתי עם סוגיית העדר סיפורו של הפוגע. לא חלילה מתוך אמפתיה למצבו (כי אין לי), לא מתוך רצון לשמור על תמונה מאוזנת (התמונה אינה מאוזנת ולא מתפקידי לאזן אותה. בשביל זה יש בית משפט. אני באופן קבוע מגיבה בצורה לא מאוזנת, שרירותית וחד צדדית – אני בצד של הנפגעות והנפגעים). אני רוצה לשמוע את הסיפור של הפוגעים, התוקפים, אולם גברים פוגעים לא באמת מספרים לעצמם או לנו את סיפור הפגיעה. רגע, תיקון, הם כן מספרים את סיפור הפגיעה אבל של עצמם. הם בעיקר עסוקים בסיפור הפגיעה בהם, שכן, הם הקורבנות : "איך עשו לי את זה", "עלילת דם", "שקר וכזב", "זה היה בהסכמה", "איני מכיר את הבחורה".  אם נתחקה אחר התבטאויות פומביות של גברים אשר נמצאו אשמים בבית משפט בעבירות של אלימות מינית, אני בספק אם נמצא תוקף אשר הכה על חטא, הביע חרטה וביקש סליחה. ליתר דיוק, מלבד הבעת החרטה של יובל זמיר אשר ישב בכלא משך ארבע שנים על ביצוע מעשים מגונים בתלמידיו, איני זוכרת התנצלות פומבית של אנס, תוקף, מטרידן ובקיצור עבריין מין (ואשמח לקבל תיקונים ועדכונים אם פספסתי). החרטה הזאת דרושה לא רק למעשה התשובה של העבריין, לא רק עבור השלמת המעגל של הנפגעת, החרטה הזאת דרושה כדי לספר ולדקדק במהלך התהוותו של סיפור התקיפה. קום יקום התוקפן ויכיר בהשתלשלות גבהות לבו, בשעתוק פניה האלימים של הפטריארכליות אל תוך גופו והתנהגותו. בפעולתו זו, יאפשר התוקפן לעצמו לעמוד על החריגה והעיוות במסגרתם הנרטיב הגברי מפליג אלי מחוזות של שכרון כח, שליטה, ניצול מחפיר של עמדה גבוהה, של אור יקרות, של חליפות מנצנצות, של כריזמת פרפורמנס וקול ערב.

אז צריכים להישמע כאן שני סיפורים. ראשית, ישמע כאן סיפורה של הנפגעת ואנו נקשיב לה. בלי שאלות, בלי ערעור, בלי הצורך הכפוי לשלוף מהנדן את חרב האחריות והמסקנות. ההקשבה דרושה לא רק כדי לחזק אותה אלא גם כי צריכים אנו להודות באחריות שאנו נושאים על כל מעשה של אלימות מינית שקורה בחברה שלנו. כי ידנו שופכות עוד ועוד את הדם הזה.
לאחר מכן, נעמוד כאשה אחת ונדרוש מהתוקף, בגרון יבש, בגמגום, בייחול לסדיקת בטחונו הרב, לשחזר את הרגע בו נכנע לסיפור שהחברה מספרת לו כבר שנים.
כי מותר לו, כי הוא יכול, כי זה שם.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “בעקבות "הנערות והזמר/הסרסור בקטינות/האונס"

  1. עצם העניין שאת באופן אוטומטי בצד של הנפגעת מהווה עיוות וחוסר צדק משווע, בייחוד במקרה הזה שעדיין לא ברור מי נגד מי ומה.. לדעתי לא משנה מה המקרה המדובר בין אם זה תקיפה מינית שמן הסתם בתור פמיניסטית זה יותר בוער בך.. או עבירה פלילית אחרת כמו שוחד או גנבה של כסף מאיזה חברת ענק שמעניינת איזה כמה יהירים עם חליפות,לא פעם ולא פעמיים מסתבר שמה שבפועל קרה רחוק מאוד מההאשמות ובינתיים עד שיודעים מה באמת קרה הפוגע כבר נהפך בעיני כולם לפוגע ואין לו דרך לשנות את הגורל שנכפה עליו מהתקשורת! נוצר מצב אבסורדי שמי שבא להיטיב עם מי שנפגע במצב כזה הוא נהפך בחלק מהמקרים לפוגע בעצמו..
    לגופו של מקרה יש סיכוי סביר מאוד שמישהו משתמש במקרה של הנערה כדי להוריד את הזמר מגדולתו וממש לא אכפת לו מאותה נערה מסכנה..[מהיכרות לא קטנה עם הז'נאר שהזמר משתייך אליו] ומתי שיתברר מה קרה באמת זה כבר לא ישנה לאף אחד [דוגמא טובה היא רומן זדורוב מי שנחשד כרוצח של תאיר ראדה בהתחלה לא היה ספק לאף אחד והיום ברור שזה בולשיט,אבל הנזק נעשה החיים שלו נהרסו כליל ובנוסף לתאיר המסכנה יש עוד קרבן רק שהוא חי וסובל! ] לדעתי למי שבאמת אכפת מצדק לא נכנס לתוך הקלחת סביב הנושא הזה למרות שכולם מדברים עליו עד שנדע באופן וודאי מה היה גם אם ייקח הרבה זמן עד שיתגלה האמת

  2. אמיר, לא הכל מובן לי מתגובתך. והרי זה מאוד משנה אם זאת תקיפה מינית או או שוחד או גניבה… בכל מקרה, אתה התייחסת ספיציפית למקרה הזה ואני ביקשתי לעשות זום אאוט לסוגיית האלימות המינית ולומר, כי באופן כללי ו כמתנדבת במרכז הסיוע בירושלים, וכעובדת באיגוד מרכזי הסיוע ומנחת קבוצות בנושא אני אומרת בפה מלא, המנדט שלי הוא להיות פה בראש ובראשונה עבור נפגעות תקיפה מינית. והרי כולנו בוחרים צד. כאשר אתה שומע סיפור אתה מתחיל לגבש עמדה, בין בצורה גלויה ובין בתת מודע אז אני את ההחלטה המודעת שלי עשיתי- אני מאמינה לנפגעות תקיפה מינית.

  3. חדה כתער, שוב ושוב אני שומעת מנפגעות/הורים לנפגעות/ים "פגשת בתוקף שלקח אחריות?" אני עדיין מחכה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s