אם לא תגמרי מהצלחת יבואו הפמיניסטיותתת!!!

א-נשים אוהבים לפחד מפמיניזם, שואבים עונג מביטוי הפחד הזה ומתדלקים את הפחד בכל מיני צורות. בעבר היתה זאת המכשפה שניקזה אליה את כל הפחד מנשיות חורגת, בולטת, יוצאת דופן בפיזיות שלה או בהתנהגותה האקטיבית והמוחצנת. הממסד הדתי הצליח לארגן לקהל מאמיניו אויב משותף – האשה הדמונית, וסימן בצורה מאוד ברורה מי הן הנשים שאותן ראוי לרדוף ולאבד. ברשימה זאת אני מבקשת להתייחס לפחד מפני גלגולה הדוסי של המכשפה, הלא היא הפמיניסטית הדתיה וגם אל המופע הוירטואלי שלה- הפדלחושית ( קבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית דתיה ללא חוש הומור, על כן, פדלחו"שית ב פ' רפה בבקשה). אז מי מפחד-ת, למה, ואת מי זה משרת?

על ארבעה טיפוסי פחד מפני פמיניזם דתי דיברה התורה:

הסמכות ההלכתית, או – רפורמים, האימה!!! : לפני זמן מה העלתה פרופ' ורד נועם על קיר הקבוצה הפדלחושית מסמך פנימי של רבני צהר בבואם לערוך חופות: "ישנם דברים שאין בהם פסול מצד ההלכה, אך הם עלולים להביא עלינו לזות שפתיים, ולכן אנו מבקשים להימנע מהם, כגון: הקראת הכתובה ע"י אשה (בדרך כלל אנו נתקלים בכך אצל זוגות דתיים עם נטייה פמיניסטית). מצד הדין אין בכך שום בעיה, שהרי הכתובה מוקראת בזמן החופה רק כדי ליצור הפסקה בין שתי ברכות הגפן. אך דבר זה לא מקובל בארץ והוא מדיף "ריח רפורמי". רפורמיות היא מילת גנאי חמורה אף מהפמיניזם למרות שלדידה של האורתודוכסיה השמרנית, ובוודאי מבחינת האורתודוכס הממוצע, חד הם. הרפורמיות מקפלת בתוכה את חורבנו של העולם הדתי ולא אלטרנטיבה אמונית לגיטימית שמאות אלפי יהודים בעולם אמצו לתוך חייהם, למגינת ליבו של הממסד האורתודוכסי. בהרצאתה בכנס קולך האחרון, העמידה ד"ר רונית עיר שי את הפחד מפני המדרון החלקלק והרפורמיות כאחד החסמים העומדים בפני התקדמותו של הפמיניזם הדתי והמעכבים את התפתחותו. טענת המדרון החלקלק, טענה שכל פרח פמיניזם דתי שמעה לפחות פעם אחת בחייה, היא החשש שאם נתיר לפמיניסטיות הדתיות לעשות א' וב', במהרה יבואו בעקבותן שאר האותיות ויזרעו בוקה ומבולקה באלפה ביתה העברי, קרי, שוב, אמא'לה, הרפורמיות!!!  עיר שי טוענת בהרצאתה כי "הכוחות שעומדים מולנו לא מדברים רק בשפה הלכתית, אלא בשפה תיאולוגית אידיאולוגית חזקה ולמול זה צריך להציב אידיאולוגיה דתית נגדית". כלומר, הסמכות ההלכתית בעשרות השנים האחרונות, הממסד הדתי, מעבירה את הדיון בשאלת הפמיניזם הדתי מן המגרש ההלכתי, אל המגרש האידיאולוגי ועל כן התשובות שיש לתת עליהן את הדעת צריכות למצוא את ביסוסן לא רק בשקלא וטריא הלכתית אלא גם בניסוח הפמיניזם הדתי כבחירה האידיאולוגית הדתית המוסרית הנכונה. אלטרנטיבה אמונית דתית של ממש ולא פשרה. ובינתיים, ימשיכו רבנים ופוסקי הלכה להתייחס אל הפמיניסטיות הדתיות כאל קליפת הבננה המסוכנת, מונחת בשבילים המובילים אל מדרונות האורתודוכסיה החלקלקים.

השמרן והבני"ש, או –  נישט פון אונזדערע : מה שמצא חן בעיני במיוחד בכתבתה של שרה ב"ק במוסף סופהשבוע של הג'רוזלם פוסט, הוא הכנות והפשטות בה דיברו מרואייניה של ב"ק. לא רבות הפעמים בהן מתאפשר לפמיניסטית כמוני ללמוד מה הסדרניק או דוס שמרן מרגיש או חושב מתחת לפני השטח, כשמגרדים את הטיעונים ההלכתיים הסדורים היטב. הנה מה שאומר גבאי בית כנסת בקיבוץ מעלה גלבוע, קובי שחם, ביחס למניין נשים בקיבוץ : "זה נפל עלי כרעם ביום בהיר. אני חושב שזה עלול להידרדר ככדור שלג ובסוף יגיע למניין רפורמי. מישהו אמר בצחוק שבית הכנסת הוא 'מועדון של גברים', אבל זה מבטא דבר אמיתי. זו ממלכה גברית, אין מה לעשות. לא התנגדתי בסופו של דבר לתת לנשים לרקוד עם ספר תורה, ואני כבר לא יוצא מבית הכנסת כשאישה אומרת דבר תורה". ובכן, הוא "כבר" לא יוצא מבית הכנסת כשאישה אומרת דבר תורה. גבירותיי ורבותיי, איפה מחיאות הכפייםם! ואם נחזור לדבריו של קובי שחם, שוב, אין כאן ענין הלכתי כי אם הרגל, מועדון של גברים, ממלכה גברית. בהמשך הכתבה מראיינת ב"ק את זאב קיציס, איש רב פעלים ובן זוגה של שלומית קיציס, ממובילות השינוי במעלה גלבוע: " גדלתי בעולם הישיבות שבו לא היו בכלל בנות. הן לא היו קיימות בעולם", הוא אומר. "בבית הכנסת הברסלבי שבו התפללתי, בגבעת שאול בירושלים, לא הייתה בכלל עזרת נשים, רק חרך קטן שסבתא שלי הסתכלה דרכו מחדר אחר… היה יותר קל להתפלל כשאין בנות בכלל. כיום, ככל שאני מבין ומודע להרגשה של הנשים, כשאני שומע את קולן אני מבולבל. מצד אחד, זו מחויבות להלכה האורתודוקסית, ומצד שני, עולם הערכים שלי. ויש לי בבית אישה שכואבת את המצב ואני מזדהה עם הכאב הזה. אני תקוע מלממש את העולם הערכי שבו אני מאמין… אני מרגיש שההשלכות מאוד מפחידות, שכל עולם התורה יכול להשתנות. כי אולי צריך להחליף את בתי המדרש ואת התכנים שם, הרי כל לימוד הגמרא הוא מאוד גברי: נכתב על ידי גברים עבור גברים. מה יקרה אם תרצה להכניס פתאום למרחב הזה חייזרים מהחלל החיצון?", הוא אומר בחיוך".  שוב, לצד הסוגיה ההלכתית ישנו הענין האישיותי, הפסיכולוגי, החברתי. כמעט כמו האחוס"לים (מושג שטבע הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג-  אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים) שמתלוננים שגנבו להם את המדינה, כך גברים דתיים, ברגע של כנות, אומרים ללא כחל ושרק –  רגע, שניה, אז נצטרך להשתנות, לערער על המקום הבטוח שלנו, על הפריבילגיות שלנו, על מה שאנחנו מכירים ואוהבים? ותאמר הדוסה פמיניסטה:  wake up and smell the coffee.  ועוד משהו – בוגרי הישיבות הללו הם חברי מועדון הגברים שמקרבו יצאו הרבנים, פוסקי ההלכה ומנהיגי הקהילות לעתיד. האם, אולי, ממש בשוליים, בקטנות, יש כאן פחד מפני ערעור על ההגמוניה לא רק רעיונית אלא, בפועל, מאבק על הזכות להימנות על מחליטי ההחלטות? כי אנו הוייבער, מבקשות לנו גם חלק בהנהגה, באחריות, בפסיקת ההלכה, בעמידה בראש קהילות, ומי אנו שנעיז להעמיד עצמנו כמועמדות ראויות?!

הבורגנית הדתיה, או –  עזבי אותי באמאשל'ך: הבורגנית הדתיה של איזור המרכז (זהירות הכללה נפשעת) וייצוגיה בדמות ברית ערים תאומות פתח תקוה וגבעת שמואל, היא אשת קריירה מצליחה, משכילה, בעלת משפחה, בשלנית מוכשרת, חובבת טיולים, מקפידה על הופעתה וכו'. אני מניחה שיש לא מעט מאבקים פמיניסטים איתם היא יכולה להזדהות, נגיד, המאבק בסרבנות גט או באלימות מינית. לכן, בכל הנוגע לבורגנית הדתיה אני אופטימית שכן היא תשתלב במאבקים שהיא יכולה להשתלב בהם. ובכל זאת, מה מפחיד אותה? מה שעלול לערער על מעמדה המוכר והבטוח כחברה מהוגנת בקהילה. בבקשה, בלי מהומות יתר, בלי פדיחות, בלי שפם. הפחד מפני הפמיניזם הדתי סובב אצלה פחות סביב סוגיות הלכתיות, ונוגע יותר לשינוי היומיום הרגיל והמוכר. הבורגנית הדתיה לא סובלת הקצנות דתיות ובעיקר אובססיות צניעות למינהן. היא עשויה למחות בתוקף על אלימות בתוך המשפחה אבל אינה חשה בדיסוננס הנובע מהפער בין ההתקדמות הדרמטית במעמדה של האשה בעולם ה"כללי" לבין מעמדה הבעייתי של האשה בהלכה מעצם היותה "אשה". אפשר להגיד זאת כך: ככל שהמאבק יהיה ספציפי לזהותה של האשה הדתית כמו נניח, המאבק לשוויוניות בתוך בתי הכנסת, כך תתרחק ממנו הבורגנית הדתיה. כאשר המאבק יגיד משהו כללי על מצבה של האשה במדינת ישראל, נניח, ייצוג נשים בדירקטוריונים, מאבק למען שכר שווה וכו', הבורגנית הדתיה תאפשר לעצמה לתמוך במאבק מבלי שמאבק זה יהווה איום על זהותה הדתית, מבלי שיציב מולה מראה המשקפת את מקומה סביב שולחן שבת או בעזרת הנשים.

הדתיה לייט/הדתל"שית, או – אדושם, זה כה לא מגניב: כפי שאני מבינה, הדרישה של התנועה הפמיניסטית הדתית היא דרישה למחוייבות הלכתית, היא דרישה להעמקה דתית, למעורבות. לא לכולן זה מתאים וגם לא לכולם. מחוייבות הלכתית דורשת מאמץ, עקביות, אקטיביות, לקיחת אחריות על החיים הדתיים, על דמותה של ההלכה, על ניסוח של עקרונות חדשים, של סדרי עדיפויות אחרים. הדתיה הלייטית שמה מאחוריה את כל אלה, היא הרי מתרחקת ממחוייבות הלכתית והנה, הפמיניסטיות הדתיות מבקשות ממנה דוקא להעמיק בדתיותה. חלקן אפילו חשות תשוקה אמיתית כלפי ההלכה, הידע התורני, הטקסיות. תשוקה שהדתיה לייט אינה כה שותפה לה וכל העסק הזה, אפעס, נראה לה די מיותר שלא לומר מביך ובהחלט לא מאגניב כלל ועיקר. הדתיה לייט, כמו הדתי לייט, רוצה את הבסיס המסורתי, אין לה צורך ביותר מזה אז נא לא להפריע בין שתיים לארבע. אחותה משמאל, "הדתל"שית הכועסת על הפמיניסטית הדתיה" היא טיפוס נוסף שייצוג מוצלח שלו אפשר לראות במאמרה של רחלי מלק בודה במגזין מוצ"ש של מקור ראשון, אחד מכמה מאמרים והתייחסויות שליליות לפמינסטיות הדתיות בכלל ולקבוצה הפדלחושית בפרט. אתייחס לעצם התופעה (דתל"שית הבאה בביקורת כלפי פמיניזם דתי) ולא לגופה של כותבת . יש מגוון סיבות לעזיבת הדת. אני מניחה כי הסבר סביר אחד הוא מעמדה הבעייתי של האשה בהלכה ובפרקטיקה הדתית. את לא צריכה להיות דוסית כדי להתבאס מסוגיית הקידושין או הלכות הצניעות. יש לא מעט דתיות שלאחר שנים של נסיונות ומאבק, הרפו, שחררו, ועברו לחיים פחות קונפליקטואלים. בעקבות פעילותן של נשות קולך ב-15 שנה האחרונות, ובעקבות פעילות הקבוצה הפדלחושית בשנה וחצי האחרונות,  נוצרת שפה דתית חדשה שראשיתה בשוליים אבל אותותיה ניכרים גם במיינסטרים. נשים שמתייחסות ברצינות רבה לדת שלהן אבל דורשות להכניס למערכת השיקולים ההלכתית, החברתית והקהילתית שיקולים מוסריים חדשים. הקבוצה הפדלחושית מצליחה ליצור שיחה חוצת קהילות גיאוגרפיות, שיחה שהיתה חסרה בעידן הטרום וירטואלי, שיחה שנשות קולך נאבקות ליצור במינימום משאבים ומקסימום התנגדויות. אולי השפה החדשה הזאת, האלטרנטיבה, מעוררת התנגדות אצל מי שעזבה שהרי אם היתה קיימת אלטרנטיבה אי אז לפני כך וכך שנים אולי לא היתה עוזבת?! אולי זה נוגע בעצב הנוסטלגי-דוסי הרגיש שוודאי מפעם אצל לא מעט דתל"שיותים. אולי בהצבת האלטרנטיבה אני, כפמיניסטית דתיה, מערערת לה על זהותה שמלכתחילה חיפשה אלטרנטיבה ובחרה לוותר ולצמצמם את נוכחות וחשיבות ההלכה בחייה. ואם לא נשאר אותו עצב רגיש, ואם בעצם לא ממש אכפת מה קורה בחברה הדתית, ואלו תמורות קורות בהלכה, אז למה לטרוח כל כך?

על כל הטיפוסים שתארתי לעיל יש להוסיף את הפחד הספיציפי מן הטרור הפמיניסטי-דתי-עדכני, כוחות עז אדין אל פמיניסטה, הלא הן הפדלחושיות ביושבן כקבוצת פייסבוק פעילה מאוד. ביקורת כלפי התנהלותה של הפדלחוש"יה צריכה בעיקרה להיכנס לתחום ביקורת המדיום האינטרנטי. קבוצת פייסבוק, מיוחדת, אחרת, פורצת דרך ככל שתהיה היא קבוצת פייסבוק, היא קבוצת פייסבוק. מטבע הדברים בקבוצת פייסבוק נשמעים הקולות של מי שטורחת להשמיע אותן. חברות בקבוצה שאינן כותבות בהחלט משמעותיות לקבוצה מבחינת יצירת המסה ומבחינת חלחול התכנים המדוברים בקבוצה לעולם שבחוץ, אבל בכל הקשור ל"תפקוד" היומיומי של הקבוצה, לאווירה הנוצרת, למגוון, לנושאים שעולים בקבוצה אין להן אותה המשמעות. בקבוצת פייסבוק עם כזאת נוכחות מספרית ועם פעילות יומיומית 24/6 נוצרת קהילה עם הומור פנימי (סליחה, העדר הומור כמובן), אוטוביוגרפיות, פכים קטנים מהחיים ודרמות גדולות, התלבטויות בנושאים אינטימיים פחות ויותר. בקיצור, חבורה של ממש. ככל חבורה גם לה יש קודים של התנהגות וכאן הם אפילו כתובים בצורה גלויה ונגישה. מי שהכללים אינם מקובלים עליו/ה, ימצא עצמו בחוץ. ככל קבוצה אידיאולוגית, גם כאן יש ויכוחים ערים, חדים, חמים, קשים, לעיתים תוקפנים, לעיתים אגרסיביים. זהו המדיום. ביקורת על סגנון וצורה היא חשובה במידה שאינה מטשטשת את העיקר והאמת- יש כאן חבורה של נשים שלא מתכוונת לסתום את הפה. אותן נשים, שאני אחת מהן, גם לא עושות מאמץ ליצירת שיחה מנומסת ורגועה כפי שבוודאי נמצא למצוא בכ-ל הקבוצות, וירטואליות וממשיות, העוסקות בשינוי חברתי…יכולה להיות לי ביקרות על התבטאות כזאת או אחרת, על טון כזה או אחר. בסדר, ביקורת ראויה להישמע אבל הביקורת הזאת פחות מעניינת אותי כשהיא הופכת להיות חזות הכל. מה היא ביקורת רלוונטית וחשובה בעיני? לדוגמא, השאלה הבאה : מדוע הפמיניזם הדתי כל כך אשכנזי ומה צריך לעשות כדי להפוך אותו רלוונטי לנשים מזרחיות דתיות ומסורתיות. אפשר להתחיל מכאן, אולי ברשימה הבאה.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “אם לא תגמרי מהצלחת יבואו הפמיניסטיותתת!!!

  1. חד ומרשים, כרגיל.
    התקשיתי להבין מתי הציטוט ומתי הכתיבה שלך. אולי אם תשימי את הציטוטים בגופן נטוי ו/או מודגש זה יעזור.

  2. הי שרון,
    אין ספק כתיבתך חדה.
    טבען של מהפכות להיות מובלות ע"י אנשים (או נשים) שרצים קדימה מבלי
    להביט לצדדים עד שתושג המטרה שבדרך כלל גם תגבה קרבנות.
    אבל ניתוח במבט חיצוני לא יכל להתעלם מתפיסת עולמו של "האחר" ולהביט עליו בהשתאות אנתרופולוגית.
    אם יש משהו שעומד בבסיס ההתנגדות לתופעה של פמיניזם דתי, הוא ערעור היסוד התרבותי של הקהילה, המונהגת בטבעיות על ידי גברים.
    (זהירות – הסגברה) הפמיניזם הדתי מערער *באמת* את היסודות עליהם מושתתת הקהילה הלא-פמיניסטית. לא מדובר על השוואת משכורות, מדובר על חילופי תפקידים.
    האם הגבאי הנצחי יפנה מקומו לגבאית? האם נשים תשאנה דבר תורה במקום הרב או "המוכתר" של הקהילה והגברים יעלו פחות לתורה בגלל שנשים "תופסות" עליות? המשמעות היא איבוד המועדון הפרטי ותחושת הביטחון והסדר.
    יתכן שהתשובה מבחינתך היא בוודאי, הרי זו בדיוק המטרה.
    אבל בעיניים של גבר (אדם) שמורגל בתרבות מסוימת שטוב לו אתה, מדובר על לא פחות מאסון תרבותי ואישי.
    כבר היום קהילות נחצות ומתפצלות על רקע שינויים מוסריים או מוסרניים ככל שיהיו ואז נשאלת השאלה – האם הקרבן היה שווה את המטרה?
    כנראה שבעיני הפמיניסטית (שבדרך כלל תמשיך להגיע לבית הכנסת פעם בשבוע במקרה הטוב) הניצחון יהיה מתוק מדבש.
    אבל בעיני הרבה גברים בקהילה, החוויה תהיה חוויה של אבדן פרטי וציבורי ובמבט מורכב מצד אלו שמובילים את המהפכה, לא כדאי להתעלם מהעובדה הזו, אחרת יש יותר סיכוי ליצירת זרם חדש מאשר להוביל מהפכה פנימית בעולם האורתודוקסי.

    • יסן, תודה על התשובה, אכן, מדובר במהפך של ממש ואני מבינה את תחושת הערעור על הסדר הישן וה"טוב". טוב במרכאות משום שעבורי, נגיד, מעולם לא היה בו טוב. היו בו בעיקר קיפוח, אפליה ודיכוי. אבל איני מזלזלת בעומק השבר רק חושבת, סליחה על הקלישאה, שזאת הזדמנות לבניה מחדש. אני לא רואה את זה כאסון, אני רואה זאת כתיקון עולם, כצדק חדש המבקש להתממש. כל קהילה תצעד בקצב שלה וישנן קהילות שלא יצעדו וישארו כפי שהן, אני מבינה. גם רוצה להוסיף כי תחושת הקהילתיות המוכרת עלולה להיות תחושת שווא. כי מה שעבור גברים הוא הראוי והרצוי, עבור נשים יכול להיות כאב לב, צער עמוק ותחושת תסכול בדבר הכל כך מהותי הזה עבור כולנו- מה המקום שלי בתוך קהילה דתית המתכנסת כדי לעסוק בדבר ה'. האם יתכן כי המקום שלי כל כך שולי וזנוח. אז במקום להסתכל על הרס הקהילה וזעזוע, אפשר לאתגר עצמנו ולשאול- כיצד מארגנים קהילה מחדש בה יהיה מקום אמיתי, נוכח ראוי לכל החברים והחברות בה

      • אני מסכים, ובוודאי לא יכל להתווכח עם נקודת המבט הסובייקטיבית שטוענת בשקיפות שהאינטרס הגובר הוא האינטרס שלך והמטרה מקדשת את האמצעים.
        אני רק מציע לא לעשות דמוניזציה לגברים. גם היותר שמרנים לאו דווקא מדכאי נשים דתיות יותר מאשר שומרים על מקומם ויותר מדכאי נשים מאשר נשים דתיות שמדכאות נשים דתיות. ההבחנה חשובה לשם החתירה לפתרונות נכונים וארוכי טווח ולשם הרתימה של גברים בעלי נטיות פמיניסטיות ליישום דרישות המהפכה.
        אסור לשכוח שהמהפכה הפמיניסטית האורתודוקסית רק בחיתוליה אחרי אלפי שנים שנשים לא דרשו את המעורבות הדתית שהן דורשות היום וסדרים נוצרו ומנהגים השתרשו.

  3. שרון יקירתי, תענוג הסדר והמגרות והחדות והשנינות. ממש שולחן ערוך עבורי. מחכה לפרק המזרחי במהרה בימנו אמן
    ולך ניסן חשוב לי לומר שאני מלאת הבנה ואמפטיה לקושי של הגברים, לכן אני הולכת מידי שבת חצי שעה כדי לא להפריע את מנוחת שכני ולא לחולל להם שינויים שאינם יכולים לעכל בבית הכנסת השכונתי שלי, אבל חברותי הטובות, כאשר הן בשנת אבל משכימות קום מידי בוקר לשחרית שכונתית-קהילתית בשעה 6 בבקר (רק )כדי לאמר קדיש יתומה, והיחס שהן מקבלות כל כך לא אמפטי מצד חלק לא מבוטל של המתפללים, אז אין התפצלות כי היתה החלטת קהילה עם שיעורי הלכה שניתנו ע"י האיש היקר שלי שמוסמך לרבנות והיתה החלטה ברוב קולות שנשים תאמרנה קדיש אבל היחס , המבט האטום כאילו היא שקופה, רחוק כל כך מאמפטיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s