ואני תפילתי: נוכחות הגוף הנשי בעבודת השם

בראשית היו אלו ידיים שמנמנות המלטפות את דפי הסידור, שאריות המזון צובעות בצבע במבה את מודה אני. אחר כך, ילדה קטנה בארגוני הבוקר, אבי הגבוה מתפלל שחרית, הקופסאות השחורות המוצמדות אליו תדיר, הנדנוד המתון, המלמול אשר לעיתים נשמע כלחישה, לעיתים כשירה ערה. שחרית. אהבתי להסתכל על אבי המתפלל ועד היום, בבגרותי, אם מזדמנת אני אל בית הורי בשעות הבוקר המוקדמות, אני יכולה לשבת בדממה בסלון כדי לחוש את תפילתו כאילו שוב אני ילדה קטנה.

ואז מסיבת הסידור, ורינת ישראל כרוך בורדו או כחול פועל של פעם, השירים שאת לומדת לחבב, האגרוף הנחבט אל החזה בתפילת 18. עשרות בנות ששרות בקול גבוה ונלהב כשהן בחברת עצמן ושרות קצת אחרת בחברת הבנים. במקביל לתפילה בבית הספר ישנה כמובן התפילה בשבתות בבית הכנסת. עזרת הנשים המרוחקת, צפופה, כאילו כל המרחב הזה מבקש להשתיק את חושיה של המתפללת הצעירה ולנתק אותה מתחומה הגופני, הטקסי של התפילה. הקולות הגבריים גוברים על קולה ואין נשים סביבה המרימות קולן, את גופה לא תנדנד בחוזקה מדיטטיבית כאחד הגברים המתפללים אלא תאמץ לה נדנוד רפה, כמעט ללא נוכחות. בלא ציצית, בלא תפילין, בלא קול, לראות את ספר התורה אינה רואה, המרחק מספר התורה מדביק אותה במחלה נשית דתית ידועה- תתרנות של כלי קודש. ידיה מעולם לא נגעו. ומידי פעם מבליח זכרון ילדות מוקדם כשעוד מותר היה לה להסתובב בעזרת הגברים והיתה שווה בין שווים, באה ויצאה כאוות נפשה עד שגורשה. חבריה הבנים, בני מחזורה ממשיכים לצאת ולבוא והיא, במבט אחרון של אשת לוט יודעת שזה נגמר. הלוואי שהיתה קופאת במקומה כי הזמן שחולף, גילה, נערותה, מקבעים את מעמדה הנחות ומסמנים עמוק באדמה את תפקידה הידוע מראש.

טקס ללא טקס, כמו ניתוח ללא קרצוף ידיים, טבילה במקוה ללא מים, כך דתיותה נעדרת את אותו המוטיב הפיזי אשר בנים מיודדים איתו משחר נעוריהם עד שלעיתים מואסים בו. ככה זה אצל בנים, היא לומדת בצער, להם מותר להיות פיזיים, קופצים, שרים, מזיעים את עבודת הקודש שלהם. מה כן גופני במלאכת הדת שלה- מיניותה. וכל מה שנלקח ממנה או לא היה שלה מלכתחילה נצבע באותו צבע אחיד וברור- מיניותה הדורשת שליטה מתמדת, ארגון, משטור, סידור. עוד בטרם מבינה את משמעות המיניות כבר משורטטת לה דמות אשה ממנה יש להישמר. בסנטימטרים אומדים את מחשוף חולצתה, אורך שרווליה, עומק השסע, נגיעת הבד אל הברך או השוק. וצניעות, צניעות, צניעות. בכל מקום שאינה יכולה להיות פשוט האדם המתפלל, המאמין, היא האשה הבעייתית, התחומה במסגרות ידועות מראש, קולה לא נשמע, נוכחותה אינה נספרת. העבודה שבלב המשוועת לאחותה- העבודה שבגוף, הולכת ומתרחקת ממנה. לבסוף, בתערובת של תמהון, כעס, זעם, אדישות, לבתי כנסת מפסיקה ללכת. היא אינה יכולה לנשום שם, גופה לא נושא את הפער, את הכאב, את הריחוק וההשתקה. כך עוברים עליה החיים הדתיים שלה, בחסרון מתמיד, בחיפוש שלא מקבל מענה, נודדת ללא בית.

כעבור שנים, היא שומעת על מקומות אחרים המחזירים לה את האמונה בדת ובהלכה כמתקנות עולם וקהילה. היא חוזרת אט אט, אחיותיה הפמיניסטיות מחזירות אותה, המניינים השוויוניים מחזירים אותה, המראה האחר הזה, צליל התפילה בקולה של אשה מחזיר אותה. זה יכול להיות אחרת. היא יכולה להיראות, נוכחותה מבורכת. והנה היא מטפסת בחזרה אל הר המוריה שלה, המקום אשר כל כך רוצה לבחור בו. ומוצאת לה בית תפילה, אחד, מיוחד, וקהילה ומקום שבו היא לא צריכה להתמודד כל הזמן עם הכאב על היותה אשה יהודיה דתיה, על הבחירה להיות כזאת. היא מחפשת מחדש את הפיזיות הטקסית, הבסיסית, הגופנית והנה היא אפשרית וקרובה אליה.

הפעם הראשונה שהשטתחה על הרצפה ב ״היו כורעים ומשתחוים״. מותר לה, זה לא ענין של גבר או אשה, זאת לא ״פדיחה״ כפי שלמדו אותה בילדותה, זאת היא, מתרגלת את אמונתה והטקסים שעושים את דתיותה למה שהיא. ארבעת המינים, אפילו חבטת ה"הושענות" ברצפה, את כל אלה כאילו עושה לראשונה כי לא היה שם מקום לצד התסכול והבוז שאימצה כדי לשמור על עצמה. וגם המקום הזה שתמיד היה משאת נפשה, השולחן עליו מונח ספר התורה, לראשונה היא עומדת שם ולרגע היא מתבלבלת, אולי היא עומדת מהצד הלא נכון. אבל לא, מעולם לא עמדה במקום נכון יותר. טעמי הקריאה מתנגנים בפיה, האותיות המקושטות המובנות לה, הריח, המגע העדין שעכשיו אפשרי. ומעל הכל, הקול. היא לומדת לשמוע את קולה כמו פעם, לפני שסורסה, לפני שאמרו לה מה ילדה יכולה לעשות ומה אסור לה. קולה חזק מאוד, וכשצריך, יגיע עד שערי שמים.

ועדין, מרגישה חשופה מידי בתפילה, ללא הבדלה בין קודש לחול, ללא עטיפה שמזכירה לה את המעשה הדתי, את נוכחותו, את צורתו. מראה נשים עטופות בטלית זר לה, מתרבות אחרת אבל גם מדבר אליה. אז קוראת, ובודקת, ושואלת ומבינה שהעיטוף הזה נכון וראוי אבל לא מעיזה. חודשים עוברים. לא מעיזה. מביטה אל נשים העטופות בתפילה ואל גברים המניחים על עצמם את הבד המוכר. ההנפה, הניעור, הברכה, ההתחפרות פנימה ואז יציאת הראש וארגון הגוף לתפילה.

ואז, יום אחד, קונה את הבד ומבקשת לה מורה.

001

ולומדת את הקשירה, ומכוונת לטלית שהיא כולה שלה.

003

מופתעת לגלות כמה התרגשות מתעוררת בה כשנוגעת לראשונה. לכבוד יום הולדתה, לכבוד אמונתה ודתיותה, לכבוד הימים הנוראים, לכבוד נשיותה לכבוד תפילתה, לכבוד הדיבור בינה לבין האל שלה.

006

שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה. 

שנה טובה

מודעות פרסומת

28 מחשבות על “ואני תפילתי: נוכחות הגוף הנשי בעבודת השם

  1. אומץ, כנות, אמת, השראה וחקירה עצמית וחיצונית בלתי פוסקת- נשמע לי כמו מתכון נהדר לחיים. שנה נהדרת שתהיה

  2. מקסים! הרגשתי שכתבת אותי. אבל מציק לי איך דווקא בדף שלך כתוב על כל אחד/ת "הגיב" במקום פשוט התגובה של… נוצר מצב שכתוב "דוסה פמיניסטה הגיב:…"

  3. ריגשת אותי כל כך, הזדהתי עם כל מילה. חוץ מ"ואז, יום אחד,".
    ה"יום אחד" שלי עוד מחכה. אולי, יום אחד.
    כיף לקרא את דברייך. תודה.

  4. כמה אני רחוקה מתפילת נשים שיוונית, שיתופית, נשות הכותל, טלית, תפילין.
    כל פעם שהייתי מביטה בזה הייתי מתכווצת, לא נוח לי, לא מבינה אותן.
    גם כשהתחלתי לקבל את זה עדיין הרגשתי לא בנוח. "שיעשו מה שהן רוצות."
    ובכל זאת, גרמת לי לבכות. ממש.
    ולהתגעגע למשהו שמעולם לא היה לי.
    שנה טובה.

  5. את מדהימה. עושה חשק של ממש לעשות גם לי טלית. הזדהיתי עם כל מילה. שמחה גם ששם תוכנתינו "העבודה שבגוף" נשזר בכתוב באופן טבעי כלכך וקיבל דרך מה שכתבת עוד נופך ומשמעות.

  6. וואו! אני לא מאמין שרק עכשיו גיליתי את הבלוג. הכתיבה מלאת חן והדיון נוגע בעומקא דליבא (בגלל שהוא גם יוצא משם). תודה.

  7. את כותבת פשוט נפלא. עבודת הגוף שלך הזכירה לי נשכחות ומחלחלת לגופי שלי, שרצה גם הוא, פעם, כל כך…
    ואחרי 25 שנה של דתל"שיות, עדיין מתגעגע.
    תודה בשם הילדה שהייתי,
    מאושרת לדעת שיש סיכוי לילדות העתיד,
    שתוכלנה לעבוד את השם, לא רק בלב שלם, אלא גם בכל גופן ובכל מאודן.

    תודה.
    (בוכה קצת)

  8. חום צהרים. המזגן לא עובד אבל כולי צמרמורות.
    כמה מדוייקת כמה מכאיבה.
    כבר קראתי פעם את הטקסט הזה אבל החגים ועומס היידישקייט והביתכנסת- הנה שוב.
    ושמחה בשבילך. שהחייך וקיימך והגיעך לזמן הזה
    וצערי עלי כי אני לא שם. לא יודעת אם כבר לא או אם עוד לא. ימים יגידו. שנה טובה.

  9. אני לא איש דתי, ומכבד כל אחד ודעותיו ואמונתו, ולכן קשה לי להבין למה למשל בזרם הרפורמי הגיעו למסקנה ההגיונית והצודקת, שגם לנשים מותר להביע את אותה האמונה דרך אותם אובייקטים וטקסים.
    מענין כמה דורות עוד יעברו כדי שכך יהיה גם במגזר היהודי האורתודוקסי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s