טובלת ושרץ בידי

"… ומה תעשה מי שגדלה להיות פמיניסטית גאה? האם תיישר קו עם אחיותיה למאבק ותזרוק לעזאזל את הנידה, ההרחקה, שבעה ימים נקיים, בדיקת הגוף, טבילה במקווה. שורת הנחיות ששוכללו על ידי גדולים בתורה ונתמכו על ידי נשים צדקניות אלפים בשנים והפכו אותי לרחם, כתם, בית?!  או שתגיד לעצמה גופי, אין בו רק משום נשיותו אלא גם משום דתיותו, וכאשה יהודיה מחויבת אני בנידה, הפרשת חלה, והדלקת הנר ועל אדנים אלה מושתת הבית היהודי. ואיזו דתיה אני אם איני טובלת?  ומי אני אם אין לי חלק ונחלה במעשה אחיותי הדתיות הפמיניסטיות הטובלות חודש חודש, חלקן מתוך כורח, חלקן מהתרגשות, חלקן מתוך ידיעה הלכתית ברורה מה צריך ומה לא. איך אוכל להמשיך ולבקר מבחוץ את מה שאין לו השפעה יומיומית על חיי?"

שורות אלו הן חלק מדברים שנשאתי בערב לכבוד ספרה של ד"ר רוני הלפרין, גוף בלא נחת, שהתקיים לפני זמן מה בנמל תל אביב. במסגרת הערב התבקשה כל אחת מהמשתתפות- סופרות, יוצרות ופעילות פמיניסטיות, לקחת טקסט בנושא "גוף" שכתבה אשה ולהעניק לו את פרשנותה במשך חמש דקות. חיפשתי טקסט שכתבה אשה דתית על סוגיית הגוף, עדיף דתית ישראלית והתקשתי למצוא טקסט כזה. מעט מידי נשים דתיות כותבות על גוף. יפה כתבה על הנושא אפרת גרבר ארן במוסף שבת של מקור ראשון: "דנים בגופנו, בנפשנו, בדמנו ובחלבנו – ואנו שותקות. הדבר בולט במיוחד כאשר מדובר בשיח הלכתי, אך הוא קיים, יש להודות, גם בשיח המשפטי ("יש נשים שנהנות מאונס"); בשיח האקדמי, הרפואי ועוד ועוד – בכולם אנו נוכחות־נפקדות, מיעוט שבמיעוט, מפחדות לכתוב את עצמנו על עצמנו". לאחר ימים של טביעה בגודש הטקסטים שכתבו נשים אודות גוף בעוד חרסים נערמים להם בחדר העבודה שלי בשעת חיפוש אחר טקסטים מקבילים של נשים דתיות, החלטתי לגשת לנושא מכוון אחר ולחפש טקסט בסיסי בהוראת הלכות נידה וטבילה:

" קיים הבדל מהותי בין מצוות הטבילה לבין שאר המצוות. כל מצוה שבתורה מקיימים באיבר גוף אחד או במספר אברים. לדוגמא, תפילין מניחים על היד ועל הראש, מצות אכילת מצה מתקיימת בעזרת הפה. אולם במצוות טבילה כל הגוף "שוקע" ומשתתף בקיום המצוה…  אין לטבול בקומה זקופה וכם אין להתכופף מאוד אלא יש להטות הגוף מעט קדימה בתנוחה הדומה לתנוחת אשה הלשה בצק. רגליה וזרועותיה יהיו כבשעת הליכה, לא צמודים לגוף…"  מתוך ספרה של הרבנית תהילה אברמוב 'סוד הנשיות היהודית- הבטים על טהרת המשפחה'.

נראה לי כי אין פמיניסטית דתיה שלא מנהלת איזושהי התגוששות עם סוגיית הנידה והטבילה. החל מהעיסוק (אובססיה?) הגברי-דתי בסוגיה זו, דרך ענין שבעה ימים נקיים, דיני ההרחקה, עקרות הלכתית, וכל הכרוך בהליכה למקוה- המפגש עם הבלנית, המאבק הגלוי והסמוי על הטריטוריה ועל קיום המצוה- את והבלנית (שמרבה לצטט את דברי הרב האחראי עליה), והמקוה עצמו. במסגרת התגוששות זאת, יחסי משיכה-דחיה- ערגה-קשר רוחני- אפולוגטיקה- כעס, רבות מאיתנו משתעשעות במשחק ההיפך. מה אם ההלכה היתה נקבעת על ידי נשים ומה אם גברים היו מתהלכים עם אות קין – נידה. הראו לי את הגבר שיסכים להישאל ולהיחקר ע"י בלן במקוה : "וציפורניים בדקת, ואת האף קינחת" ולקבל ממנו הנחיות כעין "טבילה בתנוחה הדומה לתנוחת גבר החותך אבטיח", נניח. גם כאן הדוסה פמיניסטה נמצאת בין הפטיש לסדן- מימין, בהלכה ובחברה הדתית, נידה נתפסת כקו פרשת המים, כזה שגם מי שלא ממש מקפידה לא תעז לחצות, ומי שכן היא שומעת איומים אודות החומרה שבעבירה ואסונות שיכולים לפקוד אותה כפגיעה בזוגיות ובילדים. משמאל, הפמיניזם מבקש לקעקע צורות של משטור גוף וקשה לחשוב על משטור גוף ומיניות גדולים, מובהקים וחזקים מדיני הנידה והגראנד פינאלה- הטבילה במקוה.

את כל החבילה הזאת הבאתי איתי לערב השקת ספרה של ד"ר רוני הלפרין. דמיינו את בית קום איל פו בנמל תל אביב משל היה כנס בנין שלם של הקהילה הפמיניסטית האשכנזית התל אביבית. אפשר להמר כי מלבדי לא היו שם נשים נוספות שטובלות במקוה ואכן, כאשר פתחתי בדבריי על החינוך הדתי שקיבלתי ועל לימודי האישות שלמדתי בתיכון היה, איך נאמר, כחכוח לא נשמע אך נוכח, ויברציית מבוכה בסגנון "מאיפה הגיעה אלינו זאתי" שכזה. בלעתי את הרוק, והמשכתי :

" אם כן, מידי חודש בחודשו אני בוחנת את מערכת יחסי עם המקוה תוך ניסיון להבין מהי האסטרטגיה שלי. ביום בו הגיע הזמן לטבול, אני נכנסת לאוטו ונוסעת למקוה. הפרפורמנס מתחיל. כך מתרגלת אשה דתיה את יהדותה, את שמירת המצוה. יש במה, יש אחורי הקלעים. במקום להתלבש אני מתפשטת, במקום להתאפר אני מסירה לק ותכשיטים. אני עומדת בחדר הרחצה שבמקוה, ומביטה בעצמי. זהו מבט ספיציפי, שונה שאין לי אותו במקומות אחרים בחיי. את הבדיקה העצמית הבלתי נסבלת שההלכה, המדריכות לחיי המשפחה והבלניות דורשות להשית עלי, אני מנצלת להתיידדות מחודשת עם גופי. כי במקוה, הגוף הוא אחר. אני מוכנה, המופע עומד להתחיל. מהבלנית ביקשתי מבעוד מועד לחכות עד שאכנס למים ורק אז להיכנס כדי לצמצם את המבט שלה על הגוף שלי. אני יורדת במדרגות אל המים, מחייכת לעצמי וומתפללת פנימה, "הו אימותיי הגדולות, הו ג'ודית באטלר, הו אנדראה דבורקין, סלחו לי שאני מקלקלת את השורה הפמיניסטית, אבל זה הטקס שלי, אולי מעשה טבילה במקוה יחשב כפרקטיקה פרפורמטיבית של אשה, דתיה, פמיניסטית, שרוצה לאחוז גם בזה וגם בזה…" הנה, מימין, מרינה אברמוביץ' מתנדנדת עירומה על מעקה המקוה ומסמנת לי עם הידיים, "בואי, בואי, נראה לי שנוכל להנות כאן ביחד" ואז, ברגע אחד שקט אני מצליחה לשים בצד את כל הביקורת, הספקנות, הכעס, רק ברגע בו הגוף שלי כולו מתחת למים. אני צוללת פנימה את המרחק הקצרצר שיש לי, מוציאה את הראש, מברכת ונכנסת שוב פנימה, אל מתחת למים. כשר. "

כך חתמתי את דבריי באותו ערב וכשהגעתי לסוף חמש הדקות שהוקצבו לי, הנשים שישבו לפני, נשים רחוקות קרובות, כבר היו איתי…

 לכתוב את הטבילה והנידה, לכתוב כדי שנוכל לנסח לעצמנו, כדי שנוכל להבין, לשאול את השאלות הקשות, לשנות את מה שזועק לשינוי. הדיסוננס הקבוע של הדוסה פמיניסטה מתקיים כאן בשיא עוזו אך לתחושתי ולהבנתי, זה דיסוננס לשם שמיים וסופו להתקיים.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “טובלת ושרץ בידי

  1. באופן מוזר, חוויית הטבילה אצלי וההסתייגות ממנה התערבה עם אמונות טפלות, הרצון לא לערב אותן בחיי והתגנבותן אל חיי בכל זאת. בכל טבילה לפני ההריונות של שלושת ילדיי, היתה לי חווית מקווה מרגיזה במיוחד, שיצאתי בתחושת "אני לא רוצה לחזור לשם", וזה אכן מה שהיה (1. בלנית שצעקה עליי בטבילה בליל שבת כי היא החליטה שסחטתי את השיער. ממש צעקה 2. בלנית חצופה שהחליטה שהצורך שלה בצדקה בגלל שלא משלמים לה משכורת מצדיק את זה שהיא תיכנס אחריי (!) לחדר כדי לנסות להוציא ממני כמה גרושים 3. מקווה מטונף עם מים ירוקים שהבלנית ניסתה לטעון שאני הוזה לגביהם ולבסוף הודתה שעושים שיפוצים ואולי זה אבק. זה היה דוחה, עדיף ללכת למעיין מזוהם). הפעם היחידה שנכנסתי להיריון בלי שממש עצבנו אותי במקווה היתה הפעם היחידה שהיתה לי הפלה. מה המסקנה? אני לא יודעת. אולי שהחינוך הדתי, עם ההפחדות שבו, לפעמים יותר חזק מהרציונאליזציות שאנחנו מנסות להכניס לחיינו.

  2. נעמה, תודה. ובוודאי עוד אדרש לרשימה נפרדת אודות מערכת היחסים טובלת-בלנית והשותף השלישי. לא, לא הקב"ה אלא הרב האחראי על הבלנית. וגם על הפלות עוד לא אמרנו מילה. והחינוך הדתי הוא חזק, נקודה. מאוד מאוד קשה להשתחרר מכל מיני "אמיתות" ששמענו שם ולקום ולעצב את האמונה שלנו וחיינו הדתיים בעצמנו

  3. קראתי את שכתבת, ונקרעתי לשניים. אני מבינה עד כמה קשה ומביש זה לטבול כאשר את מרגישה מושפלת. (לי, ב"ה לא היו בלניות חטטניות). אז אולי תתנחמי בדברי. לצערי, היום אין לי סיבה לטבול, אבל כשעוד טבלתי הרגשתי תמיד אמביוולנטית. האקט עצמו, מערב מים, וחוסר נשימה, והיה קשה לי פיסית ונפשית להתמודד אתו. אבל מצד שני, בכל פעם שהלכתי הרגשתי שאני מתחברת עם אמהותי. פעם, טבילה הייתה דבר לגברים ולנשים כאחד, והיום רק אנחנו שומרות על המנהג, אותה חגיגיות שאני מרגישה בהפרשת חלה (שנשמרה מימי המקדש) ליוותה אותי כאשר נכנסתי אל המקווה והפכה את המאבק הפיסי שלי לנסבל. מקווה שאולי תוכלי לראות גם משהו קצת חיובי בחוויה שקשה לך…

  4. זאת כמובן לא חוויה קשה רק שלי. זאת חוויה מורכבת ובעייתית לרוב הנשים שאני מכירה, לעצם שורש המצוה והנוהג…
    ולכל אחת מאיתנו אסטרטגיה שונה אני מניחה. אני משתדלת גם לשמור על הומור, לי זה עוזר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s