קווים לדמותה של הדוסה פמיניסטה

כמו אליק אשר נולד מן הים, כך נולדה הדוסה פמיניסטה מן המקוה. ובמקום הים החופשי והאופק הפתוח, הדוסה הפמיניטסה מתנהלת בין דיני הנידה, עיניה החקרניות של הבלנית ורצונה שלה לשמור על עצמיותה. פמיניסטית דתיה.

אבל איך אפשר לשמור על חופש ועצמיות בתוך מערכת דתית-הלכתית שהמישטור טבוע בה אינהרנטית ותהליך קבלת ההחלטות, קרי, פסיקת ההלכה, רובו ככולו לא פתוח בפני נשים?!

הא! בזאת מומחיותה של הדוסה פמיניסטה. מדלגת היא בין קצוות הוויתה – רגלה האחת ניצבת בדת, בהלכה, במנהג ובטקס ורגלה השניה בשטח הפמיניסטי, מטופפת בין תאוריות על מגדר, שוויון, פטריארכליות.

לדוסה פמיניסטה רגעים מכוננים שונים בעיצובה ככזאת:

רגע הגירוש מגן העדן – עזרת הגברים בבית הכנסת כשהיתה בת שבע, שמונה או עשר, ויציאה אל גלות עזרת הנשים המבאסת, קומה שניה עם בלקון המשקיף מרחוק אל ים האותיות הכתובות בקדושה- ספר התורה. רגעי הזימון סביב השולחן בברכת המזון בה אינה נספרת, נטילת ה"מים אחרונים" שלא נטלה, בת המצוה הכל כך סתמית שלה אל מול בר המצוה המיוחדת של אחיה. הקידוש, ברכה על הלחם, הבדלה, תפילה, לימוד תורה, הוראות הצניעות, קידושין, גירושין, קדיש. כל אחת והרגע שלה, כל אחת ואובדן תמימותה.

הדוסה פמיניסטה יכולה לצמוח בערוגה הדתית חברתית-שמרנית של איזור המרכז, במושבים של איזור הדרום, ביישובים בצפון, או בבועה הירושלמית. יתכן כי היא פמיניטסית מלידה, בת לאם פמיניסטית ירושלמית או מאחד הקיבוצים הדתיים ועל כן הכל מובן מאליו. אולי פילסה דרכה להכרה במסעות בני עקיבא ביער עופר או בבר גיורא דרך סמינריונים להדרכה בנתניה, ישובי גוש עציון, מדרשה תורנית בדרום.

איזו דתיה היא וכמה בדיוק? היא דוסה בעיני עצמה וזה צריך להספיק.  אחרי שנים של היענות למדד ה"דתומטר" הקובע מי יותר ופחות דתיה, התנסות מעיקה בסולם הדוסיות על בסיס כיסוי הראש/ חצאית/מכנסיים, היא הפסיקה לשחק את המשחק או, לפחות, בדרך לשם. היא דתיה, רוצה להיות דתיה ומחפשת את דרכה בסבך הזה. גם במבחן ה"פמיניסטית האמיתית" היא נאבקת. כן, היא משתפת פעולה עם הממסד הדתי בעצם היותה דתיה, לא, זה לא הופך אותה לפחות פמיניסטית – רק אחרת.

אולי היא בראשית דרכה, אולי זאת רק מחשבה שמהבהבת בראשה, חולפת, ממשיכה הלאה. עד עכשיו הכל היה בסדר. אולי היא חיה כך עשרות בשנים, רגילה, אבל משהו ששמעה לאחרונה העלה אצלה את השאלה, למה?

היא מוצאת לעצמה פרקטיקות שונות לתרגול הפמיניזם הדתי שלה- יש שתקדיש מגיל צעיר את עיתותיה ללימוד גמרא, אולי תמשיך ללימודים גבוהים באוניברסיטה, אולי תתמקד בבתי המדרש לנשים, אולי תהפוך ליועצת הלכה, למהר"ת (מורה הלכתית, תורנית, רוחנית) אולי תעיז לפסוק הלכה.

יש שתקים מניין שוויוני ותיצור קהילה בה נשים עולות לתורה, קוראות בה, עוברות לפני התיבה, וגברים מתנסים בויתור או שיתוף בפריבילגיות הדתיות שלהם.

יש שתתמקד במהפיכה בעולם המקוואות, בחינוך פמיניסטי לנערות, במאבק קשה וארוך בסרבני גט, בממזרות, בהסכמים לכבוד הדדי, באלימות מינית.

יש שתבקש לעצמה צעדים ראשונים, קטנים ומדודים. בבית שלה, עם הבנות והבנים, עם האיש. לא דרמות גדולות מידי, לא ערעור על כל אמיתות החיים, רק שאלה קטנה, תגיד, למה זה ככה?

יתכן והיא רוצה משהו אחר, יתכן והיא מייחלת לשינוי אבל זה קשה לה מידי. משאבי השינוי לא זמינים לה.

בשנה האחרונה הציצה בקבוצה אני פמיניסטית דתיה ללא חוש הומור ומצאה לה קהילה. משם תתחיל. קוראת את השאלות, ההתחבטויות ויודעת שהיא לא לבד.

 היא אולי חיה בקונפליקט, מתבלת את דגני הבוקר שלה בדיסוננסים אבל יודעת שאחרת היא לא יכולה. זה לא פשוט, יודעת. עברו עליה תקופות של ריחוק או ניכור מהדת ומההלכה. הביקורת, הכעס, אלה הקשו עליה מאוד אבל בסוף חזרה. זה העולם שלה, זאת אמונתה, זאת הקהילה שלה, לזה היא מחוייבת, על אלה היא בוכיה.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “קווים לדמותה של הדוסה פמיניסטה

  1. היא השלב הבא באבולוציה של היהדות, וזה ברור מעצם העובדה שקיימות התנגשויות, סתירות ודיסוננסים. כמו לפני כל שלב באבולוציה של היהדות. היא זו שעם הופעתה מוקיע אותה המומנט היהודי הנוכחי – אם לשאול מונח מהיגל – ולאחר הטמעתה והשלמת המהפכה, שוב לא ניתן כלל לדמיין את היהדות שבטרם היותה, שהופכת כעת להיות עובדה הסטורית, רחוקה וביזארית. כמו היהדות שלפני הרמב"ם ואיסורי ההגשמה (היום ממש קשה לשכנע אנשים שעיקרון שלילת הגשמות לא תמיד היה חלק מהיהדות), כמו היהדות הליטאית והרציונאלית שבטרם החסידות, כמו היהדות הגלותית והפחדנית שלפני הציונות (ובמילה "פחדנית" אינני מתכוון, חלילה, לגלות אהדה לגרסאות הציוניות המיליטריסטיות של יהדות זמננו, המדברות בשבח הנשק, הלחימה והכיבוש, ומבקשות לצייר את היהדות כדת של כוח הזרוע ואלימות. ב"פחדנית" כוונתי לפחד לעסוק באמנות, למשל).

    אפילו שמהפכות אינן נעימות, עפ"י רוב, הפמיניזם כבר הוכיח שהוא מהפכה נחמדה הרבה יותר מכל מהפכות הגברים שידעה האנושות, חשובות ככל שהיו. לכן מרשה לעצמי לאחל – לך, לנו – כאן "מהפכה נעימה". לא תמיד יהיה נעים, אבל גם לא יהיה רק רע. ומה שבטוח – שלא יפסיק להיות מעניין לרגע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s